פרק תשיעי- רצף הצלילים שלא רציתי לשמוע
אני לא חושבת שיש בן אדם שיכול לחוות יותר משתי טרגדיות בחייו. אבל כנראה טעיתי. אני, אני זה האדם שיכול לחוות זאת. טרגדיות אצלי באות כמו הרוח הנושבת בסתיו. הטרגדיה הראשונה בחיי, היא ביום שבו הגיע האיש המוזר לביתנו ואני הייתי מוסתרת בחדרי. הטרגדיה השנייה, מותה של אימי כשאני מוסתרת בתוך ארון המטבח. טרגדיה שלישית, היא טרגדיה שמשמידה את כל משפחתי, חיי, תקוותי, פשוט הורסת אותי עד לטיפה האחרונה. אני לא רק מסתכלת על הטרגדיה מהצד כמו בקודמות, אלא אני מרכזה. אני מרכז הטרגדיה, אחרי רודפים חמישה אוכפי שקט בלי הפסקה בזמן שאני על ידיו של אבי. הפעם אני לא מסתתרת מהם, אם אני יפגע רוב הסיכויים שאני לא יפגע רגשית כמו כל הפעמים הקודמות אלא גם גופנית. אני יותר לא מוסתרת מאף אחד הסוף המר כל כך קרב.
אבי ממשיך לרוץ לתוך היער הוא לא מפסיק לרוץ. אני עטופה בין זרועותיו של אבי וראשי מונח על כתפו. אני רואה את כל אוכפי השקט בעקבותינו הם מהירים. הרגשתי שאין שום תקווה יותר בעולם. שניים מאוכפי השקט מוציאים סכינים חדות וקטנות. "תיצמדי אלי" אבי צועק ואני מחבקת את צווארו בידי ונצמדת עליו. אחד מאוכפי השקט זרק סכין לעברינו. הרגשתי כאב עז, הרמתי את מבטי וראיתי את הסכין נעוצה בידי שהגנה על עורפו של אבי. דם התחיל לזרום לי מהיד כמויות גדולות, הם פגעו לי בעורק הראשי ביד. אחד מאוכפי השקט צעק "מה עשיתה הוא אמר לנו לא לפגוע בילדה" אוכפי השקט היו כל כך קרובים נשאר להם רק מטר כדי להגיע עלינו.
אחד מאוכפי השקט קפץ על אבי והפיל אותנו על האדמה נפלתי מזרועותיו של אבי בחבטה על האדמה. אבי לקח אותי השכיב אותי על האדמה והגן עליי עם גופו. כל אוכפי השקט התחילו להתנפל על אבי הרביצו לו, בעתו בו, ניסו למשוך אותו מעליי אבל אבי לא וויתר, ראיתי את הכאב בפניו. הרגשתי מלוכלכת מבפנים איך יכולתי לחשוב שהוא וויתר אלי, איך יכולתי. "אני לא ייתן לכם אותה, אני ילחם עד המוות" אבי צעק לעברם אחד מאוכפי השקט הכניס את ידו מתחת לאבי החזיק לי ביד הפגועה וניסה למשוך אותי החוצה מי מתחת לגופו של אבי. "לא עזוב אותה" אבי צעק וניסה להחזיר אותי אבל לא הצליח. עוד אוכף שקט משך אותי החוצה התחלתי לצעוק " לא, לא, לא אבאאא..." קולי נשבר תוך כדי קולות הבכי שלי שהיו כל כך חזקים. שני אוכפי השקט המשיכו לגרור אותי מאבי בזמן שהוא צועק "ג'יין לא, תעזבו אותה, ג'יין".
דם ניתז לכול עבר כל פני התמלאו טיפות דם. "לא, לא... אבא, אבא אל תעזוב אותי. אל תשאיר אותי לבד..." אבי היה מושפל על האדמה עם סכין נעוצה בגבו כשזרם דם זורם בכמויות אדירות. אבי הרים את ידו לגבו והוציא את הסכין הוא קירב את הסכין לאחד אוכפי השקט.... אוכפי השקט שתפסו אותי סובבו אותי כדי שאני לא אוכל לראות מה קורה לאבי. ראיתי רק שאבי קם על רגליו לעבר אחד מאוכפי השקט ושאותו אוכף שקט מוציא משהוא מכיסו. ואז שמעתי את רצף הצלילים שלא רציתי לשמוע לעולם. ירית הרובה, זעקת כאב וקולה של הגופה הנופלת על האדמה.
