פרק עשירי-הזיכרון האחרון
זיכרון אחרון זה מה שנותר לי, זיכרון אחד ויחיד מכל אחד מהורי שאהבו אותי, גרמו לי לגדול באושר עד עכשיו, עד לאותו רגע שאבדתי אותם לעד. אמא, כל כך אהבתי אותך. כשהייתי נופלת היית באה ומרימה אותי, כשהייתי עצובה היית באה ומחבקת אותי, מקדישה לי את כל האהבה שאת היית יכולה לתת לי. ועכשיו מה שנותר לי ממך היא רק שרשרת וצלקת בליבי שלעולם לא תיעלם.
אבא מה נישאר לי ממך?, ליבי שומר רק את הזיכרונות המכאיבים ביותר שהיו לי איתך. ואני כל חיי אזכור איך מתתה. איך אוכף השקט הוציא מכיסו את הרובה, ירה בך פעם אחת ויחידה ואת גופתך הגוססת, נופלת לאדמה הקשה והקרה. נשאר לי רק זיכרון איום של מותך וצלקת שכנראה תישאר על ידי כל חיי. אותה צלקת של אוכף השקט שזרק לעברנו סכין ובמקום שתפגע בצווארך, פגע בי.
אוכפי השקט הרחיקו אותי מגופת אבי, הובילו אותי למחוץ ליער על הנשיא סנואו. הנשיא סנואו התכופף לעברי הביט ישר לתוך עיני ואמר "ג'יין יקירתי הכול נגמר, אין לך מה לדאוג, הוצאתי אותך מהצרה האיומה הזאת. בואי תכירי את משפתך החדשה". הנשיא סנואו התרומם לקח את ידי והתחיל ללכת. משכתי את ידי בחזרה אליי ושאלתי "מה זאת אומרת משפחה חדשה? אני רוצה לחזור למשפחה הרגילה שלי" אמרתי, דמעות עלו בעיני. "ג'יין אימך ואביך מתו היום, ואין שום זכר לשאר משפתך. מעכשיו את נתונה לרשותי והחיים שלך נתונים לי". מכה הכתה בליבי. חיי לא שיכים לי יותר, הם לא בשליטתי. הם נטשו אותי ומעכשיו אין לי אפשרות אחרת חוץ מלחיות לפי החיים שהנשיא סנואו יציב לפני.
עליתי על רחפת עם הנשיא סנואו ואוכפי השקט. ברחפת חיכו לי רופאים שתיפלו בי, עשו לי בדיקות שגרתיות לראות שהכול בסדר איתי, תיפלו וחבשו את ידי שנפגעה במהלך הבריחה עם אבי. לאחר רבע שעה הרחפת הורידה אותי ואת הנשיא סנואו ברחוב שהיה ליד שכונת המנצחים של מחוז 4. הרחוב היה בעל בתים גדולים ומפוארים הנשיא הוביל אותי לאחד הבתים ואמר "ג'יין, ברוכה הבאה לביתך החדש".
במהלך שלוש שעות, רק הסבירו לי על המשפחה שאני הולכת לגור איתה, איפה החדר שלי ואת כל הדברים הנחוצים לי כדי להתחיל חיים חדשים. המשפחה שאני אגדל איתה היא משפחת אדרסון, משפחה בעלת 4 נפשות, אבא, אמא, ילד וילדה שנראו בגילאים שלי ואולי קצת יותר. לא עשו לי הכרות עם ההורים ה"חדשים" שלי ועם האח והאחות. משפחת אדרסון לא דיברה איתי בכלל לא הביטו לעברי כמעט.
לאחר כל ההסברים הנשיא סנואו אמר "ג'יין מעכשיו המקום הזה הוא רק ביתך לחיות בו, כשתגיעי לגיל התחלת לימודיך בבית הספר. אינך תלכי ללמוד אלא תלכי למקום אימונים שיכינו אותך למשחקים כשתגדלי" אמר הנשיא סנואו. הנשיא שוב התכופף לעברי כדי שיהיה בגובה עיניי ואמר "להתראות ג'יין, ניפגש בעוד מספר שנים" הנשיא קם יצאה מדלת הבית. נשארתי עומדת בפתח הבית מביטה על הנשיא ואוכפי השקט העולים על הרחפת ומתרחקים ממני. רוח קרה נכנסה מבחוץ והצליפה בפני ובשערי. העלתי את ידי לכיוון צווארי הרגשתי את השרשרת של אימי, דמעות עלו ולא ראיתי כלום חוץ מים סוהר שמתהלך בעיני. ואמרתי בליבי "למה זאת חייבת להיות אני? למה דווקא אני?"
כעבור 6 שנים
