פרק רביעי - הפרידה הכואבת מכל
לאחר שבועיים מאותו יום בוא ביקר אצלנו בבית האיש המוזר, זה קרה הטרגדיה השנייה והכואבת ביותר שהפכה את כל חיי לסיוט אחד גדול, התרחשה וגרמה לחיים שלי להיות חסרי משמעות וכואבים.
ביום שני בבוקר הורי נראו חיוורים נורא ומפוחדים, והבנתי היום זה היום המכריע, היום הגורל יכה בי ויהפוך את כל חיי. באמצע ארוחת הבוקר התחילו להתקרב לביתנו הנשיא סנואו בכבודו ועוד חמישה אוכפי שקט.
המבט המפוחד שאימי נשאה לפני שבועיים לא התקרב למבט שהיה לה היום. הוריי נשאו מבט מפוחד, היסטרי, טרגי, מזועזע, כואב, מבט שאין אפשרות לתארו. ישר לאחר שעיניה של אימי ראו את הנשיא סנואו ואוכפי השקט המתקרבים, אימי חטפה אותי מהכיסא, הרימה אותי על ידיה, פתחה את דלתות הארון שמתחת לכיור במטבח, הכניסה אותי לבפנים ואמרה לי בקול אוהב וחם, אבל בקול היה תחושת פחד ודאגה. "ג'יני שלי אני אוהבת אותך כל כך, אני לא אתן להם לעשות לך דבר אני מבטיחה. את חייבת להסתתר פה עד שהם ילכו, לא משנה מה הם יעשו או למי, גם אם הם יעשו לי או לאבא משהו אסור לך לצאת מפה בכל מחיר, עד שהם הולכים. אני אוהבת אותך הכי בעולם ואת חייבת לעשות כדבריי. זה הדבר היחידי שיכול להציל אותך...." אימי נגע בצווארה ועשתה תנועת סיבוב והכניסה לידי את התכשיט זהב. "...תענדי אותו כל הזמן הוא ישמור עלייך, כל עוד הוא איתך אני שומרת עלייך גם אם אני ימות. אני אוהבת אותך" אימי חיבקה אותי ונישקה אותי במצח. היא סגרה את דלתות הארון ונעלמה. הכל היה חשוך נורא היה רק חריץ קטן בין שתי הדלתות, של אור שנכנס פנימה ויכולתי לראות דרכו מה עם הוריי.
פתאום נשברתי, דמעות התחילו לזלוג מעיני כמו נהר גואש, לקחתי את התכשיט והצמדתי אותו כל כך חזק לליבי "זאת המזכרת היחידה שתהיה לי ממנה" אמרתי בליבי. לא בכיתי כך אף פעם בחיי הבנתי שהסוף הנורא כבר דופק בדלת. שניות לאחר שאימי סגרה את דלתות הארון שהסתתרתי בו, נשמעו רקיעות הרגליים של הנשיא סנואו וחמשת אוכפי השקט בעקבותיו.
הנשיא סנואו דפק בדלת ביתנו ולא חיקה לקבל תשובה ופתח את הדלת. היה כל כך קשה לראות משהו מהחריץ הקטן שהשאיר הארון, אבל בכל זאת יכולתי לראות את המבט המשועשע שהיה על פניו. הנשיא סנואו נכנס לבית ואחריו חמשת אוכפי השקט. "לפני שבועיים בדיוק נשלח שליח מפאנם, לבשר לכם שלא שכחתי את בתכם" הוא ציחקק כשאמר את המילים האחרונות. "אני מקווה מעוד שיש לכם תשובה חיובית, כי אם לא אתם תצטערו על זה." אמר ומבטו הפך לרציני אבל היה בו שעשוע. "אתם לא תראו את הבת שלי יותר לעולם, אני לא אתן לכם להתקרב אלייה, וכמו שאתה בטח מנחש התשובה שלי היא באופן חלק לא" אימי אמרה בקול תוקף ובין משפט למשפט קולה נשבר. "אם כך התשובה שלכם, אז כדי שאני יבהיר פה משהו. הילדה שלכם מיוחדת, אתם יכולים להמשיך לחיות איתה כל עוד היא תלך בדרך שאני יציב לה, וכשהיא תגדל היא תהפוך לכוכבת המשחקים. אני יכול לתת לכם את המילה שלי" אמר הנשיא סנואו ושאמר את המילים האחרונות, שם את ידו על ליבו. "התשובה היא עדיין לא. כל מה שאתה אומר הוא שקר אחד גדול, אתה לא תהפוך אותה לכוכבת אלא תהפוך אותה לחייל החזק ביותר במשחק שלך, ואותך תהפוך לכוכב ורצוי יותר. אתה רק מנצל אותה לטובתך, בשביל שתקופת המנהיגות שלך תהיה הטובה ביותר, אז אתה משתמש בדבר נדיר שאף אחד לפניך לא השתמש בו, ואתה מוכן להרוס את החיים של ילדה בת חמש למענך, אני צודקת?. אתה תמרר לה את החיים רק בשביל שלך יהיה טוב" אמרה אמא.
