פרק שביעי- עיניו של אבי
לא רציתי להאמין שהטרגדיה האיומה הזאת פגעה בי. לא מובן לי שאין לי יותר אמא שתאהב אותי, אמא שתחבק אותי כשיהיה לי קר בלילות, אמא שתתמוך בי ותעזור לי כשאני יצטרך עזרה, אמא שתוכל להצחיק אותי, אמא שתספר לי סיפור כל לילה לפני השינה, שתבוא אלי בלילה ותלטף את ראשי אחרי הסיוט הנורא שחלמתי, אמא שתהיה רק שלי לעולמים.
אני לא מוכנה לוותר גם על אבי, אני לא ייתן להם להרוג אותו. כשהם יגידו לי לצאת אני יצא, כשהם יאיימו על אבי אני יתפרץ מתוך הארון, אני לא ירשה לעצמי לאבד גם אותו. אף בן אדם לא צריך למות למעני. אף בן אדם לא יחריב את עולמו למעני, לא עוד, אני לא ייתן לזה להימשך. אבי אפשר לאוכפי השקט שישתלטו עליו, לאחר שראה את גופתה של אימי החסרת חיים והנטולה מכל צבע מלבד לבן.
הנשיא סנואו נראה מעוצבן מכול מה שקרה, הוא לא הבין למה אבי דחף את גופתה של אימי. יכולתי לראות בעיניו שהוא כבר רוצה אותי והפעם הוא מוכן לעשות הכול כדי להשיג אותי. "אין לי סבלנות יותר, אני רוצה מיד לראות את הבת שלך" צעק הנשיא סנואו על אבי בקול מלא איום ושנאה. "לא, אתה הרגת את אשתי, אני לא ייתן לך גם את ביתי " אבי אמר כשדמעות התחילו לנזול מעיניו. מעיניו הכחולות כים, מהעיניים שהכי אהבתי בעולם, לא הייתי מוכנה שעוד מספר דקות גם עינו של אבי יהיו חסרי חיים, "אני לא יכולה לתת לזה לקרות" לחשתי לעצמי והרגשתי פחד רב תוקף אותי. "אם הבת שלך לא יוצאת עכשיו, אנחנו נהרוג אותך" אמר הנשיא סנואו בקול אכזרי. באתי לצאת מהארון להראות את עצמי לנשיא סנואו ושיעזוב את אבי בשקט, אבל אז שמעתי "לא ג'יין לא לצאת, חייך לא שווים את זה" צעק אבי. הבטחתי להם, אני הבטחתי להורי שאני לא יצא. אבל אני לא יכולה, אני חייבת להפר את ההבטחה שלי. אני לא ייתן לחייו של אבי להתבזבז, לא עליי אני לא שווה את זה. אני לא יתן לאבי לגמור כמו אימי. מיששתי את השרשרת על צווארי ולחשתי לעצמי "אמא אני מצטערת" דמעות המשיכו לנזול מעיני לאורך כל פני כמו מפל, ספרתי בליבי "אחת, שתיים, שלוש" פתחתי את דלתות הארון ויצאתי לבחוץ.
כולם הסתכלו עליי, כל חמשת אוכפי השקט ובמיוחד הנשיא סנואו הסתכל עליי ומיד העלה חיוך מלא שמחה ושעשוע על פניו. אבי הסתכל עליי במבט חסר אונים, הוא עדיין נשאר כבול בין זרועותיהם של אוכפי השקט. הבטתי לעיניו של אבי, הם לא אותם עיניים שהייתי אוהבת להסתכל עליהם, העיניים שלו נראו עצובות, מפוחדות, חסרות שמחת חיים, הם הבריקו מרוב דמעות שהצטברו בעיניו, עד שיכולתי לראות את השתקפותי בהם. "סוף, סוף הגעת ג'יין יקירתי. הפסדת את כל האקשן" אמר הנשיא סנואו והתקדם צעד לעברי. הנשיא סנואו הסתובב להביט באבי ואמר "הזהרתי אתכם, אמרתי לכם שבתכם בסוף תהיה אצלנו אם אתם רוצים ואם לא, וכמו שאמרתי גם הבטחתי אתם שלימתם מחיר קשה מאוד" אמר הנשיא סנואו וצחק בקול מרושע ושמח. "ג'יין כל הכבוד לך שהסכמת לצאת, שתדעי שהצלת את חייו של אביך היקר" אמר הנשיא וראיתי ניצוץ בעיניו. לא ידעתי מה לומר, הבנתי שאני כנראה לא יראה את אבי יותר לעולם לאחר שהנשיא סנואו ייקח אותי ממנו. אבל רציתי להיפרד מאבי לפחות, רציתי לומר לו כמה מילים אחרונות. "תשחררו אותו, בבקשה ממך" אמרתי בקול מייבב לעבר הנשיא סנואו. אוכפי השקט שיחררו את אבי. רצתי על אבי וחיבקתי אותו כל כך חזק אבי חיבק אותי גם ונשק לי במצח.
