אוסף של סיפורים קצרים

בובה

"אני הייתי הבובה שלך זו שהיית מושך בחוטים  מרקיד אותה לצלילי המוסיקה שבחרת וכשלא היה לי כח היית ממשיך בכל זאת הרי אני הבובה, שלך.

חשבתי שאתה הכל ובלעדיך אני כלום ואז שהגעתי לנקודת האל חזור כלכך שקועה בך וברצון לגרום לך להיות רק שלי.

חשבת שאני משחקת בהצגה הקטנה שלך מדברת על פי טקסטים שהמצאת ואז החלטת לחתוך את החוטים וחשבתי שעולמי קרס עליי וכשהימים עברו והעולם המשיך לזוז למרות שהחוטים שלי נקטעו ולא ידעתי כיצד לקום איך להוזיז רגל ואיך להוזיז יד שכחתי איך מדברים כי בהצגה שלך הטקסט היה רשום מראש כלכך מחושב וכולכך קר.
הו, כמה שהיה קר..
לאט הסתגרתי בעצמי והפכתי למופנמת יותר בא אחד שלא ניסה לקשור לי חוטים חדשים ורצה שההצגה שלו תהיה אך ורק אלתורים העולם שוב סגר עליי לא ידעתי מה לעשות לפרק הכל? להשאר ולנסות? הייתי חייבת, כלכך נואשת לעוד טקסט שלך לא יכולתי להמשיך לאלתר אני צריכה את החוטים שלי אני צריכה את ההצגה שלך אך במקום לברוח כמו שהיה צפוי נשארתי ונאבקתי בכל דחף לברוח הוא עזר לי וגרם לי להבין, שאני כבר לא בובה ובמיוחד כבר לא שלך למדתי ללכת ולדבר בכוחות עצמי כבר לא הייתי צריכה חוטים ובמיוחד לא טקסט והימים עברו והחיוך החל להרגיש פחות מזוייף ויותר שלי ואז הבנתי..

אתה נתת לי לעמוד במקום לא להתקדם רק ליפול וליפול להפוך למסכה של עצמי לגרסה גרועה בלי חיים.

והוא נתם לי לזוז להתקדם וגרם לי לפרוח להפוך לגרסה טובה ומאושרת יותר של עצמי בזכותו הפכתי למשהו עם משמעות בחיים פחות פחדתי ויותר התקדמתי

אז אני רוצה להודות לך.. בזכותך למדתי לא לדבוק בדברים יציבים לא מחייבים לא משתנים למדתי לא להיות תלותית כלכך לימדת אותי שיש אנשים יותר טובים ממך בזכותך למדתי לדרוש מעצמי יותר
ואני רוצה במיוחד להודות לך על שגזרת את החוטים שלי כי לולא זה לעולם לא הייתי חופשייה ומאושרת בלעדייך תודה שעזבת אותי כי אם לא היית עוזב אני בחיים לא הייתי עוזבת במקומך..

בחיים לא הייתי מכירה את עצמי האמיתית ובחיים לא מכירה אותו, את האש שלי זה שמדליק אותי ומעיר אותי לחיים את מקור האנרגיה שלי אז תודה לך שעזבת אותי מאחור

כי בלעדייך דבר מזה לא היה קורה."
ניגבתי דמעה מעיניי ויד גברית חיבקה אותי ברכושנות כשהסתכלתי למטה לקבר שלך.

"את בסדר?"הוא שאל בדאגה ואהבה ונישק לקודקוד ראשי.

"כן הייתי חייבת להפרד כמו שצריך."הרמתי את ראשי מעט לעברו ובהיתי בעיניו האפורות כמו סערה צמצמנו פערים ושפתינו נפגשו לנשיקה קטנה מתוקה.

"בואי נלך?"הוא שאל לאחר שהתנתקנו.

הנהנתי בראשי והתחלנו לצעוד מהקבר שלו סובבתי את ראשי לאחור וכאילו ראיתי אותו יושב שם על המצבה מחייך חיוך נוסטלגי מעט עצוב אך שמח ומאושר כאילו שעכשיו הוא יכול ללכת בלב שקט בידיעה שיש מי שישמור עליי אחריו "תודה."לחשתי, בניד ראש הוא חייך אליי והרים את ראשו למעלה ו..נעלם וכעת נשארה רק המצבה והמילים שעליה.

אפק אזולאי
1998-2017
בן, אח וחבר.
"תמיד תהיה בליבנו ומוחנו יזכור לעד."

***
סליחה שנעלמתי!!
היו לי בגרויות אחרונות ו...סוף סוף סיימתי ללמוד 12 שנים מאחוריי!!
קצת עצוב לעזוב את השכבה שלי בשלוש שנים האלו בתיכון הפכנו להיות כמעט משפחה

ובנימה זוו מקווה שנהנתם/ן❤