נקודות מבט- מבט קדימה

פרק 5- אוונג'לין

"אודרי!" קולה של אוונג'לין נשמע לה כצעקה אך באיזור המלא אנשים ורעשים הוא לא היה יותר מרעש רקע, "אודרי!"
היא נאנחה כשחיפשה אותו שוב בעינייה אבל לא מצאה את הילד הקטן והרחפן.
אילו המצב היה שונה היא אולי הייתה מחייכת לעצמה בשעשוע על הריחוף שלו, אבל כעת היא בעיקר דאגה לו ומיהרה להתקדם לאיזור השוק, המקום האהוב עליו.
בבקשה שהוא לא יסתבך שוב בצרות. בבקשה שהוא לא יסתבך שוב בצרות.
אבל היא ידעה שהדבר היחיד שאודרי מכיר מאז ומתמיד היה צרות, והיא קיוותה שאולי היום יתמזל מזלה והיא תמצא אותו לפני שיחשיך, בכל זאת היא עוד צריכה להכין ארוחת ערב לילדים ולא רצתה לגרום להם לחכות רעבים יותר מידי זמן.
השוק היה דחוס באנשים עד שהיה נראה שאם היו נוספים עוד שני אנשים בלבד לא יהיה מספיק מקום להכניס סיכה. היא התפתלה בינהם ומידי פעם מילמלה סליחה לאדם שהתנגשה בו או דרכה עליו.
"אודרי!" היא קראה שוב בתקווה שאולי הילד קרוב אליה וישמע אותה, אבל כמובן היא נאלצה להמשיך להסתובב בשוק הענק ולחפש אותו בעינייה.
אחרי כחצי שעה היא הגיעה למסקנה שאולי הוא כבר חזר לבית הילדים והחליטה לחזור לשם לבדוק אם הוא חזר, להכין ארוחת ערב, ואם הוא עדיין לא חזר לשוב ולחפש אותו אחרי ששאר הילדים יסיימו לאכול וילכו לישון.
אודרי הוא בין הילדים הבודדים שהייתה מחפשת אחריהם אם נעלמו, שאר הילדים הם לרוב מגיעים אל בית הילד רק בשביל לישון ולאכול, ועם שחר היו נעלמים משם.
אבל אודרי היה כמעט צמוד אליה בכל זמן שהייתה בבית הילד, הוא ילד טוב שמושך צרות ומרגיש כל הזמן בעננים.
"די! תעזוב אותי!" קול קטן נשמע כמה מטרים מאחוריה והיא מיהרה להסתובב כשהבינה שזה קול של ילד. היא הביטה בנער שנראה בסביבות גיל שלוש עשרה וגילתה שהיא לא מזהה אותו. מיד היא מיהרה לפלס לעצמה דרך בין האנשים הרבים כשראתה גבר גדול מימדים אוחז בידו הקטנה של הנער ומביט בו בעיניים רושפות.
זה לא נראה לה טוב, והייתה לה תחושה חזקה שהיא חייבת להתערב.
"אתה יודע מה העונש על גניבה? נכון?" הגבר העצום שאל אותו כשהטיח את ידו של הנער הצעיר על משטח עץ ישן.
עורה של אוונג'לין הצטמרר כששמעה את יבבתו של הנער והגבירה את ריצתה לפני שיהיה מאוחר מידי.
"תעצור!" היא קראה אל הגבר ולמזלה הוא העביר את מבטו אליה בשאלה.
הגבר גיחך כשבחן את גופה וניסה להבין מה היא רוצה ממנו, "מה את רוצה נערת אשפתות?" 
היא נעצרה מולו והעבירה מבט חטוף לעבר הנער הקטן שעיניו החומות הביטו בה בתמיהה.
הוא לא נראה יותר מגיל שלוש עשרה, היא הביטה בעיניו החומות ושיערו הבהיר וידעה שהיא חייבת לעזור לו.
"בבקשה תשחרר אותו הוא בטוח לא התכוון..." היא החלה להתחנן, דבר שבדרך כלל עובד כלפי גברים מסוגו,
וכשבחנה את בגדיו ומראהו נכחה להבין שהוא לפחות במעמד של אציל.
"הוא חשב שהוא הולך לגנוב ממני, הילד רחוב הזה, והוא יודע מה העונש על גניבה. אולי זה יגרום לו בפעם הבאה לחשוב פעמיים לפני שהוא מכניס יד לכיס של מישהו במעמד כמו שלי."
אוונג'לין חשה בחילה איומה בעמקי גרונה והביטה בנער שרעד מפחד.
כולם יודעים מה העונש על גניבה, והיא לא הייתה מסוגלת להבין איך מישהו מסוגל לעשות דבר כזה לנער קטן עם נפש כזאת רגישה כשכל החיים רק לפניו.
איך הוא לא מביט בעיניו החומות ונמס מהן כשהן מביטות בו בכל כך הרבה תחינה ורגש?
"בבקשה תסלח לו, אני אשלם לך פי שניים ממה שהוא ניסה לגנוב לך!"
האציל נראה מאוד משועשע מההתחננות שלה והיא התלבטה אם היא צריכה לרדת על ברכיה כדי לשכנע אותו.
"אל תתאמצי, את לא תצליחי לשכנע אותי. אם את לא רוצה לראות את זה אז את מוזמנת ללכת."
הנער ניסה למשוך שוב ושוב את ידו מאחיזתו של הגבר בחוסר אונים בולט והאציל הוציא מידו סכין רחבה.
"חכה! אני זאת ששלחה אותו לגנוב ממך! אני צריכה להתחלף איתו!" היא צעקה בבהלה כשראתה את הסכין וזיהיתה את מבטו של הנער מביט בה באימה אבל מההלם כשראה את הסכין הוא לא הצליח להוציא מילה.
האציל הביט בה בחשד אבל נראה שבזכות לבושה והמראה  הפשוט שלה הוא הצליח להאמין לה.
"את בטוחה ילדה? את יודעת מה העונש שאני צריך לתת לו." הוא שאל אבל לא לקח לה זמן רב עד שהינהנה במהירות לכן.
אוונג'לין ידעה מה העונש על גניבה, היא ראתה אותו בעינייה על בשרם של כמה ילדים שגנבו בעבר ובאו לישון או לאכול בביתה.
הגבר הושיט את ידו השניה אליה וברגע שידה הרועדת נאחזה בידו הגדולה הוא שיחרר את ידו הקטנה של הנער הצעיר.
"תלך." אוונג'לין ציוותה עליו וסימנה לו בעינייה שהיא לא רוצה שיראה דבר כזה, היא לא רצתה שירגיש אשם. היא ידעה שזאת בסופו של דבר החלטה שלה.
הנער נשאר לקפוא במקומו אבל היא הייתה נחושה בדעתה לא לתת לו לראות דבר כזה מזעזע, "תלך אני אהיה בסדר." היא הרגיעה אותו בחייוך קטן שהצליחה להוציא והנער הינהן וברח.
אוונג'לין נשמה עמוק והחזירה את מבטה אל הבחור הגדול שהביט בה במעט סקרנות אבל חייך בשביעות רצון כשהטיח בחוזקה את ידה על משטח העץ.
ליבה עצר כשראתה את הסכין הגדולה והיא הכריחה את עצמה לעצום את עינייה.
"חבל שנערה יפה כמוך הולכת להיות עם כמה אצבעות פחות. אני לא מבין למה התוודת על זה שאת שלחת אותו."
אבל היא ידעה, היא ידעה שאם הייתה נותנת לנער הזה לחטוף את העונש היא לא הייתה סולחת לעצמה לעולם.
היא פקחה את עינייה וראתה את חייוכו המבחיל של הגבר כשהוא מקרב את הסכין אליה.
מה את עושה?! תעצמי עיניים! אל תסכלי על זה! היא ניסתה לשכנע את עצמה אבל עינייה קפאו על הסכין החדה.
לפתע היא הרגישה את אחיזתו של הגבר עוזבת את ידה בפתאומיות וראתה את גופו מוטח בקיר מולה.
היא הביטה מימינה וזיהתה גבר אחר שנראה בגודלו של האציל מביט בה וממהר לאחוז בכתפה ולגרור אותה אחריו. "רוצי!"
ברגע שהצליחה להתאושש ממה שקרה היא החלה לרוץ ביחד איתו וניסתה לעכל את מה שקרה הרגע:
הגבר הזה שרץ לידה עילף את האציל שניסה להעניש אותה. וכעת הם בורחים.
הם רצו מהר ברחבי השוק עד שיצאו ממנו אל העיר הגדולה ורק כשהרגישו שהם התרחקו מספיק הם עצרו באחת הסמטאות החשוכות והתנשפו מהר מהריצה הארוכה.
היא בחנה את הגבר לידה, שיערו חום כהה ארוך מעט ופרוע, עיניו שחורות כמו השעה המאוחרת של הלילה. גופו כמו של האציל רחב כתפיים ושרירי, גבוה מאוונג'לין בערך בראש.
מעט זיפים כהים עיטרו את פניו ונתנו לו מראה בוגר יותר, היא לא הייתה נותנת לו יותר מגיל 25.
גם הבחור הזה בחן אותה, ולקח לו זמן קצר יותר להפסיק להתנשף מהמאמץ.
"מי אתה?" היא לא יכלה לעצור את עצמה מלשאול, "למה עזרת לי?"
"אני מניח שבדיוק מאותה סיבה שאת עזרת לילד ההוא." הבחור ענה על שאלתה השניה והתיישב שעון אל הקיר כשהיא בוחנת אותו בעינייה.
"אתה יודע?"
"יודע מה? שהתחלפת עם הילד הזה למרות שאת לא באמת מכירה אותו ובכלל לא שלחת אותו לגנוב? כן.
יודע למה לעזאזל עשית את זה? עדיין לא."
היא הופתעה מהתשובה, וניסתה להבין איך הוא יודע, "איך..."
"הייתי שם עוד מאז שהנער ההוא גנב," הוא קטע את דבריה, "ראיתי שאין בינכם באמת קשר. ואני חייב להודות שלא ציפיתי שתתחלפי איתו, משום מה הרגשתי שאני לא מסוגל לתת לך לחטוף על משהו שלא עשית אז התערבתי."
הוא בחן אותה בעיניו השחורות, כאילו ניסה לפתור איזו חידה מסובכת ורק כרגע אוונג'לין הבינה מה הוא עשה בשבילה.
"תודה."
הבחור חייך אליה חייוך קטן, נעמד מולה והושיט את ידו לכיוונה כשהציג את עצמו, "אני כריס."
"אוונג'לין." היא לחצה את כף ידו הגדולה ושמה לב איך שניהם משתהים על המגע של האחר לכמה רגעים.
"אוונג'לין." הוא מילמל לעצמו בלחש, כאילו ניסה לשמוע את שמה יוצא מפיו והיא לא יכלה שלא להרגיש את הצמרמורת בעורה כששמעה את שמה בקולו הגברי.
"איך אני יכולה לפצות אותך?"
ניצוץ נדלק בעיניו לפתע, ונראה כאילו הוא רק עכשיו חושב על האפשרות הזאת.
"האמת שאני מחפש כבר כמה זמן מקום לישון. אני לא מהאיזור הזה, הגעתי לא מזמן מהמזרח ואני לא כל כך מצליח למצוא פה מקום להעביר את הלילה. אולי את מכירה מקום שיסכימו לארח אותי ותוכלי לקחת אותי לשם?"
אוונג'לין חייכה לעצמה כשהוקל לה שהיא יכולה לעזור לו לפחות כמעט כמו שהוא עזר לה, "בוא אחרי."
כריס נתן לה להוביל והלך בעקבותיה בלי שאלות נוספות.
הם התקרבו חזרה לאיזור השוק כשעיניהם בוחנות ללא הפסקה את האנשים סביבם כדי לא להתקל בטעות באציל שברחו ממנו.
כשהיו קרובים לרחוב בו נמצא בית הילדים שלה היא שמעה קול מאחוריה שקרא לה.
היא וכריס הסתובבו לאחור וראו את הנער שהצילה מידי הגבר שתפס אותו על גניבה, הילד רץ אליהם וכשנעמד מולם הוא בחן את אצבעות ידיה של אוונג'לין בהפתעה ובהקלה רבה מכך שהן שלמות.
היא חייכה אליו כשראתה את השאלה בעיניו, "הוא עזר לי," היא הצביעה בראשה על כריס שעמד לידה ועדיין שתק, "איך קוראים לך?"
"ניקו." הילד מילמל ולפי הדרך בה אמר את שמו אוונג'לין הבינה שזה לא שמו האמיתי, אבל לא התעקבה על כך. הרבה מהילדים שהכירה המציאו לעצמם שמות אחרים כשיצאו מהבית.
"שלום ניקו אני אוונג'לין." היא הציגה את עצמה והושיטה את ידה ללחיצה, "וזה שלידי זה כריס."
"תודה על מה שעשית בשוק..." הוא מלמל אליה במעט ביישנות כשלחץ את ידה והיא חייכה אליו שוב בחום.
"יש לך מקום לישון ניקו?" זה היה הדבר האחרון שניקו ציפה שתשאל אותו והוא לא ענה לה, אוונג'לין הבינה שזה אומר לא.
"אתה יכול לבוא איתי אם אתה רוצה, עוד מעט אני מכינה ארוחת ערב, תוכל להחליט שם אם אתה נשאר לישון או לא." היא הציעה לו וראתה שהנער לא מתנגד ושלושתם המשיכו בדרכם.
"את בטוחה שיהיה לך גם מקום בשבילו בבית שלך?" כריס לחש לה בשעשוע כך שרק היא תוכל לשמוע ואוונג'לין לא יכלה לבלום את החייוך שהופיע בפניה כשהבינה שכריס אינו יודע מי היא.
היא פתחה את דלת ביתה כשקולות של ילדים מילא את הבית.
ילדים באיזורי גיל שש עד נערים בגילאי חמש עשרה התרוצצו ביחד מסביב הבית וגרמו לכריס למעוד מידי פעם כשניסה לא להתנגש בילדים שרצו לידו.
היא צחקה כשראתה את מבט ההפתעה אצל כריס והוא הביט בה בהרמת גבה, "חשבתי שאנחנו הולכים לבית שלך."
"זה הבית שלי."
היא פנתה למטבח להכין לילדים ארוחת ערב ולמרות שחשבה שכריס נשאר בסלון היא ראתה אותו לפתע מימינה נשען על השיש ומביט בה מכינה בצק.
"את מלאך הילדים." קולו קבע עובדה, והוא אפילו לא חיכה לאישור ממנה שהוא צודק.
אוונג'לין חייכה בשעשוע.
"גם אתה עם הכינוי הזה? מעניין מי האידיוט שחשב על הכינוי הזה והפיץ אותו כך שכמעט כל הממלכה תשמע אותו ותתחיל להריץ שמועות והגזמות."
"דמיינתי אותך אחרת," הוא הודה. מתעלם מדבריה כשבחן את פניה לעומק, "חשבתי שאת אישה בת ארבעים מיליונרית מאיזה מעמד אצולה או משהו כזה..."
אוונג'לין חייכה חייוך קטן לעצמה כששמעה את אחת מהשמועות, "איך שמעת עליי?"
"ידידה קרובה שלי סיפרה לי את הסיפור על מלאך הילדים שאוספת ילדים מהרחוב אל בייתה, שהיא נותנת להם מקום לאכול ולישון ושרה להם שיר ערש לפני השינה.
אני חייב להודות שלא ציפיתי לראות בחורה בת עשרים, מהמעמד הנמוך."
"הכל כמעט נכון ממה ששמעת, חוץ מזה שאני שרה להם שיר ערש לפני השינה. תאמין לי שאחרת היית רואה ילדים באים רק בשביל האוכל."
כריס צחק, צחוק יפה ומשוחרר שגרם לאוונג'לין להתהפנט לרגע.
"אנג'ל אני רעב!" אודרי קטע את מחשבותיה כשנכנס אל המטבח וקרא בכינוי בו הילדים קוראים לה, אוונג'לין נזפה בעצמה ששכחה ממנו אחרי מה שקרא עם ניקו וכריס.
"עוד רגע האוכל מוכן אודרי, דרך אגב חיפשתי אותך מקודם. איפה היית?"
הילד הקטן נראה כאילו נתפס בעודו זולל מקופסת עוגיות של אימו, "סתם טיילתי."
היא הינהנה בהבנה וחייכה אליו, מסמנת לו שהוא יכול לחזור לסלון.
לאוונג'לין תמיד היה חשוב לשים הבדל בין לשמור על ילדים ובין להיות אמא שלהם, היא אולי הייתה מתחברת אליהם במהירות ודואגת להם בכמה שיותר חום ואהבה שיכלה לתת. אבל לא הייתה מענישה אותם או נוזפת בהם, כי היא בכל זאת לא אימם.
אחרי שסיימה להכין את הלחמניות שהילדים אוהבים היא הגישה אותם לשולחן הגדול כשכולם מיהרו לשבת או להעמד סביבו ונתנה לילדים לזלול את הלחמניות שעדיין היו חמות.
היא הבחינה בניקו לוקח לחמנייה אחת ומתרחק מהשולחן לעבר השטיח ואוכל אותה שם בדממה.
היא קיוותה שגם ישאר לישון פה, שלא ישן בחוץ בקור עם כל הסכנות שיש.
"קח." היא העבירה אל כריס שעמד לידה שתי לחמניות עטופות בנייר.
"תודה." כריס הודה לה כשלקח ממנה את הלחמניות וברגע שהחל לאכול אותם היא גילתה כמה רעב הוא היה קודם.
גם היא הייתה רעבה מעט, אבל העדיפה לחכות לראות אם נשאר משהו מהכמות הגדולה של הלחמניות. למקרה שאחד מהילדים לא יהיה שבע.
זה באמת היו אחד מהפחדים הגדולים שלה, להשאיר ילד רעב.
הם כרגע היו פחות מבדרך כלל, בערך עשרים ילדים שעוד רגע יצטמצמו לשליש פחות כשחלק מהילדים הולכים לישון או בביתם שרק לא דואג להם לאוכל או למקום אחר.
אחרי זמן מה הילדים סיימו לאכול ואוונג'לין לקחה לעצמה לחמנייה שאכלה תוך כדי שקראה לכל מי שנשאר בבית לישון, לשמחתה ניקו החליט שהוא נשאר גם לישון.
בסופו של דבר שנים עשר ילדים שכבו במזרנים שנדחסו ברצפת החדר.
היא פנתה לכסות את הילדים שלא כוסו בשמיכה ומידי פעם כשראתה ילד שעדיין ער מילמלה לו בחייוך לילה טוב עם ליטוף קטן, כשהסתובבה חזרה לכיוון הסלון היא ראתה את כריס מביט בה בפתח הדלת.
שניהם חזרו לסלון שהפעם היה שקט, אוונג'לין לקחה לעצמה לחמנייה נוספת ואת כל מה שנשאר שמרה בקופסה בארון שיהיה למחר.
היא החלה לסדר את הסלון כשקלטה מהצד את כריס עוזר לה, "אתה לא חייב לעזור לי, אתה יכול ללכת לישון אם אתה רוצה."
כריס רק הניד את ראשו לשלילה ונראה כאילו ניצל את הרגע שלהם לבד כדי לשאול שאלות, "איך את משיגה כסף לכל זה?"
"אני עובדת," היא ענתה לו כשסיימה לסדר והתיישבה על השטיח, "בשעות הבוקר עד אחר הצהריים.
כל הילדים שמגיעים לפה יודעים שיש ארוחת בוקר וארוחת ערב כל יום, וכמובן מקום לישון בו."
"למה את עושה את זה? למה את עובדת ומשקיעה את כל הכסף בילדים שאת לא מכירה, מה עם המשפחה שלך?"
אוונג'לין לא ציפתה שהוא יהיה ישיר כל כך, אבל גילתה שזה דווקא מחמם שמישהו מתעניין במה שהיא עושה.
אף אחד מעולם לא שאל אותה על כך, היא בדרך כלל נמנעה מכך שידעו על מעשיה והעדיפה להישאר בעילום שם.
אבל הכל התחיל כשהילדים התחילו לקרוא לה אנג'ל, ולפי השמועות כול מי שהכיר את הסיפור היה קורא לה 'מלאך הילדים', סיפור שאמרו שאחד מהילדים שגידלה והצילה מהרחוב התחיל לספר עליה, רק הילדים ידעו שהיא זאת מהסיפורים, וכל שאר האנשים לא ידע שהיא בסך הכל בחורה צעירה בת עשרים.
היא הנידה בראשה בפשטות כתשובה לשאלתו, "הם המשפחה שלי."
                   ~•~•~•~°~•~•~•~

אז את מי אתם מעדיפים פרק הבא?
שיין או ג'ון? (ג'ון זה אותו בחור מהפרק של אנסטסיה, ואת שיין עדיין לא הכרתי לכם🙂)