נקודות מבט- מבט קדימה

פרק 21- סופיה

(הערה- למי ששכח כדי קודם לרפרף על הפרק הקודם)
קריאה נעימה⁦❤️⁩
                 ~•~•~•~•~°~•~•~•~•~
לורד גבריאל שיחרר את אחיזתו ממנה ופנה להביט בשארית הנוזל שנשאר על רסיסי הזכוכית בשולחן, וסופיה הבחינה איך הוא שם לב לנקודות השחורות הקטנות בנוזל שמגלות רעל קטלני.
מעטים שמים לב לזה כשהם שותים, בדרך כלל רואים את הנקודות הקטנות רק אם מחפשים אותן או מתרכזים בשתיה. ולכן הוקל לה שהאדון מבין שזה באמת רעל ומאמין לה.
מבטו החודר והמפחיד לפתע הופנה בחדות לשני אורחיו שהביטו בו בבעתה, ''ניסתם להרעיל אותי? שני פחדנים מתואבים...''
''לא! היא משקרת! זה לא רעל..." האורח הגבוה מיהר לשקר אך ברגע שלורד גבריאל התקרב אל השניים באיום הם מיהרו לקום מכיסאם ולנסוג לאחור.
''כן?!" סופיה מעולם לא ראתה את הלורד כה עצבני, ''ואם אתם עד כדי כך בטוחים בזה, אולי תסכים לשתות מהטיפות שנותרו כדי להוכיח לי?!"
שני הגברים מיהרו לקחת את רגליהם ולברוח מהבית, אפילו לא לוקחים את מעילהם מהמתלים ליד הדלת.
זה דבר נוסף שסופיה מעולם לא הבינה, כל האורחים של האדון תמיד פחדו ממנו בצורה קיצונית, כמעט כמו שהיא פחדה ממנו. וזאת עוד הוכחה לכך, האורחים אפילו לא העזו להרוג אותו במו ידיהם, אלא דרך רעל קטלני כמו שני פחדנים עלובים.
אך היא לא יכלה כל כך להאשים אותם בפחדנותם, כשגם היא הייתה מבועתת מאדונה בכל רגע. ועכשיו כששניהם נשארו לבד היא קיוותה שהאדמה תבלע אותה ולא תחזיר אותה לכאן לעולם.
היא הבחינה במבטו של האדון חוזר אליה, מבט חד ובוחן. שיכלה להישבע שהיא מרגישה אותו חודר למחשבותיה.
''איך ידעת שזה רעל?" היא הופתעה מטון קולו הרגוע, כשעד כה הורגלה לקולו הכועס והפוגע.
הפעם הוא היה כמעט קרוב לקול רך.
שינוי קיצוני מהצעקות שצעק על שני האורחים מקודם.
''ה...הנקודות השחורות...'' ההפתעה והפחד גרמו לה לגמגם ואוטומטית כשהתקרב אליה היא ניסתה כמה שיותר להתרחק ממנו עד שנצמדה לקיר.
''ואיך ידעת שהנקודות האלו הן רעל?" הוא התקרב אליה יותר, עד שהיה צמוד אליה כמעט כמו שהיא הייתה צמודה לקיר. ידיו הגדולות כלאו אותה כנגד הקיר ועיניו היו מול עיניה.
''א...אני...'' היא לא מצאה מילים, ''ראיתי את הרעל הזה בעבר.''
סקרנות הופיעה בעיניו, ונראה שהוא הלך לשאול אותה את מי ראתה מורעל אך שאלה דחופה יותר עניינה אותו לפתע-
''למה הצלת אותי?" הוא שאל והפתיע אותה לחלוטין.
''למה אתה מתכוון?"
''למה הצלת אותי? למה לא נתת לי לשתות מהרעל?"
שאלתו הכנה זיעזעה אותה, ''אני לא רוצחת, אדוני.''
''לא היית נחשבת לרוצחת אם לא את זאת ששמה את הרעל בכוס, היית יכולה לומר שאינך הכרת את הרעל.''
''לא למנוע רצח כשאפשר הוא לא בעינייך בסופו של דבר רצח, אדוני?" היא שמה לב איך תשובתה הפתיעה אותו, ועיניו הכחולות לא הפסיקו לבחון אותה כאילו הייתה חידה שניסה לפתור. לפענח.
''את תמימה.''
''אני מוסרית.'' תיקנה.
''למה?"
היא השתתקה לפתע. מה שסיקרן יותר את הלורד.
''אני שאלתי אותך שאלה.''
''אני צריכה לפנות את השולחן ולנקות את הסלון.'' סופיה מלמלה בניסיון להתחמק.
''למעשה, את צריכה לעשות את כל מה שהאדון אומר לך. ועכשיו אמרתי לך לענות לי על שאלתי.''
היא שתקה לרגע, חושבת על שאלתו עד שהודתה באמת, ''כל חיי ראיתי את חוסר המוסריות, וכל לילה כשהלכתי לישון החלום היה להיות שונה. טובה יותר. אחרת יותר מכל מה שהכרתי.
אני יכולה ללכת עכשיו לעשות את המשימות שלי?''
הוא הביט בה במבט עמוק, אך בסוף החזיר את ידיו חזרה לגופו כשסימן לה שהיא משוחררת.
''וסופיה,'' הוא קרא לה לפתע לפני שבאה להרים את הזכוכיות של הכוס השבורה, והיא החזירה את מבטה אליו בשאלה, ''אחרי שתסדרי את השולחן לכי לשומר להביא לו את ארוחת הערב. אם את מעוניינת את יכולה לעשות הפסקה קצרה ולאכול איתו שוב.''
''תודה.'' היא לא יכלה לעצור את החייוך, ומיהרה לסדר את השולחן כשהיא שומעת את כל צעדיו של הלורד מתרחקים לעבר משרדו.
היא החלה לקוות שאולי בזכות המעשה הזה, היא ריככה את היחס שלו כלפיה.
                    ~•~•~•~•~°~•~•~•~•~

''ערב טוב,'' היא בירכה את לוציוס והניחה את מגש האוכל שלו על השולחן.
''ערב טוב,'' הוא בירך אותה בחזרה בחייוך, ''אני מקווה שהלורד לא עשה לך הרבה בעיות על מה שהיה בצהריים.''
היא הנידה את ראשה לשלילה, משקרת.
''האמת שאפילו הסכים לי לעשות הפסקה עכשיו, נראה שהוא נרגע מעט.''
''מה גרם לו להירגע?" לוציוס שאל בסקרנות ותוך כדי שאכלו היא סיפרה לו על מה שאירע עם האורחים, משמיטה מהסיפור את החלק בו הכה אותה לאחר שגילה שאכלה איתו צהריים על מנת שלא ירגיש אשם.
''וואו,'' לוציוס שרק, ''חתיכת סיפור. איך ידעת שזה רעל?"
סופיה נזכרה במה שאירע לפני שנים רבות, ''אבא שלי שתה מהרעל הזה.''
עיניו של לוציוס נפערו, ''מה קרה לו?"
''הוא מת, הרעל הזה הוא רעל קטלני. גם אם שותים רק טיפה ממנו אפשר למות תוך כמה שניות.'' היא אמרה בטון אדיש ושליו, מה שהפתיע את לוציוס.
''היית בקשר טוב איתו?"
''לא. לא הייתי בקשר טוב עם אף אחד מהמשפחה שלי.''
''למה?"
''הם...'' היא חיפשה את המילים, ''לא היו אנשים ישרים וטובים...''
''אני מבין.''
היא חייכה אליו, "מה עם המשפחה שלך?"
מבט חולמני עלה על פניו לרגע כשהזכירה את משפחתו, "יש לי שלושה אחים קטנים, עברו שנים עד שאימי הצליחה להיכנס להריון לאחר שילדה אותי אז שלושתם מאוד קטנים ממני. שני בנים ובת."
"איך קוראים להם?" סופיה שאלה בהתעניינות.
"לגדול שבינהם קוראים ליירנס, הוא בן ארבע עשרה. אחריו יש את גארין שהוא בן עשר, ואז אדלין שעוד מעט תהיה בת שבע."
"אתה מתגעגע אליהם."
לוציוס הנהן בחייוך עצוב, "מאוד."
"כמה זמן לא ראית אותם?"
"כמעט שנה."
עיניה של סופיה נפערו, היא לא יכלה לדמיין את הגעגוע הזה. בפעם הראשונה היא חשבה שאולי באמת יש איזה יתרון בכך שאין מי להתגעגע אליו, קשה שלא לראות את הכאב שבעיניו.
"מה עם ההורים שלך?"
"אמא שלי עובדת, אבל מאוד קשה בזמן האחרון להתפרנס, במיוחד בדרום. לכן גם אני עובד ופעם בתקופה שולח הבייתה כסף."
"מה עם אבא שלך?"
"הוא נעלם לפני כמה שנים, כשהייתי מאוד קטן. אני לא בדיוק יודע למה, אמא שלי מעולם לא דיברה על זה."
"אני מצטערת לשמוע." מבלי לשים לב סופיה הניחה את ידה על כף ידו ונרגעה כשהוא לא נרתע ממנה.
"אל תצטערי. את יודעת... זה מוזר אני אפילו לא זוכר אותו, אבל אולי זה לטובה."
לוציוס אחז בעדינות בידה שהונחה על כף ידו הגדולה והביט עמוק בעיניה. עבר זמן רב מאז שחשה מגע גברי, כל עוד לא מדברים על המכות של לורד גבריאל. והיא הניחה שזאת הסיבה לכך שגופה מעקצץ ובוער רק מהמגע הקטן הזה שבינהם.
"אני חושבת שאני צריכה ללכת," סופיה לפתע מלמלה וקמה ללכת אך לוציוס קם ביחד איתה.
"סופיה חכי." הוא ביקש וברגע שהסתובבה לעברו בחזרה הוא הטיח את שפתיו בשפתיה ונישק אותה בעוצמה.
                    ~•~•~•~•~°~•~•~•~•~

מוכנים???????? מפרק הבא יהיה פרק אחרון מנקודת מבט של כל אחד!😆🙂