נקודות מבט- מבט קדימה

פרק 17- סופיה

''אורחים חשובים יגיעו הערב.'' קולו הקפיץ אותה כשלפתע הבחינה שהוא עומד מאחוריה, והקרבה אליו הפחידה ושיתקה אותה עד שלא יכלה להגיב לדבריו.
''אם מה שהיה אתמול יחזור על עצמו אני אכה אותך עד שתתחנני בפניי עשרות פעמים שאפסיק, אני מובן?"
קולו המאיים שלחש לאוזנה צימרר אותה, וסופיה מיהרה להניד את ראשה לכן כשסוף סוף הלך והשאיר אותה לבד במטבח, שם הכינה את ארוחת הצהריים שצריכה עוד מעט להתקיים.
מאז אתמול שעשתה את אותה טעות עם הסטירה לאורח של אדונה- היא לא ישנה, לא אכלה, לא נחה... האדון שלה דאג שתשלם היטב על מעשיה.
והיא באמת שילמה. היא הרגישה את גופה מתפרק מהעבודה הבלתי פוסקת ואת עיניה נעצמות מעצמן.
ידיה לא הפסיקו לרעוד מחולשה והגוף שלה פשוט התחנן למנוחה.
אבל היא לא רצתה לתת לאדונה סיבה נוספת להעניש אותה, היא עדיין קיוותה שאולי הלילה הזה ייתן לה לישון סוף סוף. אולי אפילו יותר משעתיים.
מתי בפעם האחרונה היא ישנה יותר משלוש שעות? מתי בפעם האחרונה היא אכלה ארוחה?
אם היא לא תישן היום, היא ידעה בוודאות שגופה פשוט יקרוס.
סופיה סיימה להכין את ארוחת הצהריים ופנתה לשולחן האוכל להגיש אותה לאדונה שישב שם וקרא עיתון של המרכז.
היא הניחה מולו את המגש ומזגה לו לשתות לפני שפנתה ללכת אך קולו עצר בעדה,
''תביאי לשומר את ארוחת הצהריים שלו, הוא לא יוכל בזמן הקרוב לצאת מעמדת השמירה שלו.'' הוא ציווה ומשהו בה התעורר כשהזכיר את השומר שאתמול בלילה דיבר איתה.
''כן, אדוני.'' היא קדה ופנתה לעשות את משימתה.
היא סידרה אוכל במגש ויצאה אל האוויר הקריר והנעים שבחוץ. רוח ליטפה אותה וריעננה אותה, והיא הרגישה חייוך מזדחל לפניה בפעם הראשונה מאז הלילה.
''סופיה,'' לוציוס, השומר הצעיר ואדיב קרא לעברה בחייוך כשעמד בעמדת השמירה שלו, ''כמה טוב לראות אותך.''
''שלום לוציוס.'' היא ענתה בחייוך והושיטה לו את מגש האוכל.
''אני חושב שלא הספקתי לומר לך כמה אני אוהב את האוכל שאת מכינה. לא ישנת מאתמול?"
היא חייכה לעברו בעצב, ''לא, זה העונש על הסטירה שנתתי לאורח אתמול.''
לוציוס קיווץ את גבותיו, ''חשבתי שהסטירה שהוא החטיף לך בחזרה היה העונש שלך.''
הוא לקח ממנה את מגש האוכל והציע לה לשבת איתו בכיסא שהיה מול סלע גדול ונח שעליו ישב, ואת המגש הניח על עץ שככל הנראה הפך אותם לשולחן.
''מתי אכלת בפעם האחרונה?" הוא שאל כשבחן אותה, והיא הופתעה מכך שאכפת לו ממנה.
לאף אחד מעולם לא היה אכפת ממנה.
זה היה חידוש בשבילה, והיא הרגישה את ליבה קופץ ממילים אלו ואת לחייה מתחממות.
''ה...האמת ש...אני לא יודעת...'' היא גימגמה מההפתעה מדאגתו. אבל שום דבר לא הכין אותה לכך שהשומר שישב מולה הושיט לה כלי אוכל.
''תאכלי איתי? את נראת כאילו לא אכלת ביומיים האחרונים... האדון באמת מגזים עם ההתעללות שלו בך."
היא נותרה חסרת מילים. עיניה בניגוד לרצונה נפערו, והיא הרגישה את מוחה פועל פי כמה וכמה יותר מהר כשהוא מנסה להבין מה קורה כאן.
הגבר שמולה הציע לה הרגע את האוכל שלו, הוא מוותר על חלק ממנו בשבילה למרות שבוודאי גם הוא לא אכל הרבה בזמן האחרון.
למה?
היא לא הצליחה להבין...
אחרי כמה שניות שלא לקחה ממנו את המזלג הוא הרים את גבתו בשאלה והיא התנערה מהמחשבות.
''אני מצטערת... אני לא יכולה לקחת לך את האוכל שלך.'' היא מילמלה וקמה ללכת אך לוציוס מיהר לקום גם הוא ולחסום את דרכה בחזרה לאחוזה.
''אני מתעקש, סופיה. את עובדת קשה יותר ממני, ולא אכלת בזמן האחרון.
ואני חייב להודות, לא תזיק לי חברה לעכשיו, בבקשה תשבי איתי.'' הוא חייך אליה חייוך מקסים שלא יכלה לעמוד בפניו.
''בסדר.'' היא לא יכלה שלא לחייך חייוך קטן בחזרה כשחייוכו גדל ברגע שהסכימה.
''תודה.''
היא לקחה ממנו את המזלג וחזרה להתיישב מולו כשאכלו ביחד את האוכל מהמגש.
סופיה ולוציוס לא הפסיקו לדבר תוך כדי, ממשיכים מהשיחה שניהלו אמש. ובסוף לאחר שלוציוס התעקש שהוא לא רעב ונתן לה לאכול את מה שנשאר הם נשארו לדבר קצת עד ששמעה את האדון צועק לה שתחזור.
היא שכחה לחלוטין מהכל.
היא שכחה את העבודות שיש לה לעשות, את האדון שעצבני עליה מאתמול...
היא לא רצתה להכעיס אותו, אבל נראה שכעת מבלי לשים לב היא עשתה את זה.
כמה טעויות היא יכולה לעשות בשלושה ימים בלבד?!
היא חייכה אל לוציוס בהתנצלות, ''אני צריכה ללכת, תודה לוציוס על הארוחה. על הכל.'' היא ידעה שהוא כבר יבין למה היא מתכוונת כשלקחה את המגש הריק ומיהרה לחזור לאחוזה לפני שיעצור בעדה.
מחוייכת מהצהריים שבילתה איתו ביחד.
~•~•~•~°~•~•~•~