נקודת מבט טיילר:
"אתה משקר!" צעקתי עליו בהיסטריה.
"ההורים שלי בחיים לא יעשו לי דבר כזה, אתה סתם מנסה להוציא אותך טוב בסיפור הזה." אמרתי מצביעה עליו.
"אני רוצה לחזור בזה הרגע למדינה שלי, לבית שלי ולהורים שלי!" צעקתי לא מביאה לו לדבר.
"סתמי את הפה שלך, טיילר! כנראה שכחת מי אני, זה שאני מתנהג אלייך טוב זה לא אומר שאת יכולה להתנהג איך שבא לך! אני ראש מאפיית אירופה!" צעק עליי וגרם לי להתכווץ במקומי.
"אני לא משקר, עובדה שאת זוכרת את החדר שלך!" הוא אמר בנחישות.
"תן לי סיבה אחת טובה שבגלל ההורים שלי הביאו לי כדורים לאיבוד זיכרון, סיבה אחת." אמרתי גם אני בנחישות, לא מאמינה לשטיות שאמר על הוריי.
"סיבה אחת? יש כמה אפילו, אבל ביקשת אחת אני אתן לך אחת.
כי אני מסוכן טיילר.
ההורים שלך רצו לברוח ושאת לא תזכרי אותי יותר, שלא יהיה לך שום קשר אליי, אני הייתי היורש של אבא שלי ולפני שנה ירשתי את מקומו בגלל שהוא החליט שהוא זקן מידי בשביל זה.
הידיים שלי מלאות בדם. כל כך הרבה דם, טיילר.
וזאת הסיבה למה ההורים שלך הביאו לך כדורים לאיבוד זיכרון." אמר קם מהספה ומשאיר אותי לבד על הספה מבולבלת.
"אני יכול להוכיח לך את זה." אמר מסתכל על נקודה באוויר כבר כמה שניות.
הוא הלך לשידה שהייתה קרובה מאוד לספה והוציא ממנה אלבום בינוני בצבע אדום ארגמן.
"תסתכלי." אמר מניח את האלבום על ברכיי ומתיישב לידי על הספה.
פתחתי בזהירות ובהיסוס את האלבום ואז ראיתי את ההורים שלי מחזיקים ילדה קטנה עם עיניים כחולות ושיער חום שאסוף לשתי קוקיות קטנות וחמודות.
זו אני.
העברתי לעמוד הבא וראיתי תמונה שמישהו בערך בגיל חמש עשרה מחזיק ילדה קטנה עם עיניים כחולות וצמה קטנה שאספה רק חצי שיער ושאר השיער היה על פניה.
גיחחתי על עצמי קצת וראיתי שרוי לא מפסיק להסתכל עליי.
"זה אתה, נכון?" אמרתי כבר יודעת את התשובה.
"כן, ועכשיו את רואה שאני לא משקר? ההורים שלך לא ההורים שחשבת שהם, את רואה?" הוא אמר מחייך קצת ומרים גבה.
"ההורים שלי עשו את זה רק מתוך דאגה כלפיי, הם עדיין ההורים שלי ואני עדיין אוהבת אותם הכי בעולם." אמרתי מתעצבנת על הדברים הרעים שאמר על הוריי.
"אותי את אוהבת?" הוא שאל וראיתי ניצוץ של תקווה בעינייו.
"אבל אני לא זוכרת אותך בכלל!" אמרתי מיואשת כבר ורק רוצה לקום בבוקר במיטה שלי בבית ולגלות שכל זה היה חלום.
"אבל אני הרגע הראיתי לך תמונות שמוכיחות שהיינו החברים הכי טובים שש שנים!" הוא אמר מצביע על האלבום בצבע אדום אגרמן.
"אבל גם אתה בעצמך אמרת שההורים שלי הביאו לי כדורים לאיבוד זיכרון! יש לך הפרעה דו -קוטבית או משהו כזה?" אמרתי מניחה את ידיי על פרצופי.
אין לי כוח אליו יותר.
"נכון, אני מצ- פשוט בסדר, אוקיי?" הוא אמר קוטע את עצמו.
"למה שום דבר לא יוצא לי טוב?!" הוא צעק דופק את אגרופו בקיר.
"מה אתה עושה? אתה פוצע את עצמך." אמרתי מחזיקה את ידו הפצועה ומסתכלת על הפצע.
"תלכי לישון." אמר מושך את ידו אליו.
מה עובר על הבן אדם הזה? רציני שיש לו הפרעה דו קוטבית או פיצול אישיות חמור.
"אני רוצה לחזור הביתה." אמרתי משפילה את מבטי לרצפה.
"למיטה, טיילר. עכשיו" אמר מצביע על המדרגות, מסמן לי לעלות לחדר.
"אוקיי, אבל יש לך תחבושות אולי?" שאלתי נזהרת במילותיי.
"אני לא צריך תחבושות." אמר מראה לי את ידו הפצועה.
"אה זה לא בשבילך.. התחבושות בשבילי" אמרתי בשקט.
תקשיבו אני ממש מצטערת שהפרק הזה ממש משעמם ובלי תוכן אבל אני מבטיחה שיהיה יותר מעניין בפרקים הבאים♡
ואני מתחילה מטרות😓 סליחה😅
15 הצבעות ו- 15 תגובות
מקווה שאהבתן תהנו💗
YOU ARE READING
𝚁𝚎𝚖𝚎𝚖𝚋𝚎𝚛 𝙼𝚎
Romance☆הושלם☆ מקום #1 בחטיפה בתאריך 10/1/19 מקום #2 במתח בתאריך 31/1/19 "מה אתה רוצה ממני?" אמרתי רועדת. "את באמת לא זוכרת אותי?" אמר בייאוש ובעצב. "אני הייתי בת 6 אני באמת לא זוכרת, אני לא מכירה אותך, בבקשה תשחרר אותי ותן לי ללכת." אמרתי בוכה. "אז אני מב...
