𝚁𝚎𝚖𝚎𝚖𝚋𝚎𝚛 𝙼𝚎

אפילוג

כעבור תשע שנים:

נקודת מבט טיילר:

"אמא! אמא! את לא מאמינה מה קרה!" שמעתי את צעקתה של אמילי מכניסת הבית.

"מה קרה אמילי?" שאלתי לחוצה בגלל צעקתה הרמה.

"התקבלתי לתפקיד הראשי במחזמר שמתקיים באולם הכי גדול בפריז! אותו אולם שאנחנו כל הזמן רואות מן החלון שבחדר שלי!" אמילי צעקה ורקדה מרוב התרגשות.

"ידעתי כל הזמן הזה שאת עוד תופיעי שם מתישהו." אמרתי מלאת גאווה, ומחבקת אותה חזק.

היא משתחררת מחיבוקי ועולה במהירות והתרגשות לחדר שלה.

אמילי היא הבת שלי, היא בת שמונה ויש לה אח תאום שקוראים לו ג'יימס.

כן. בסוף היה לי תאומים.

אני כל כך מתרגשת בשבילה, היא הגשימה את החלום שלה, כמו שאני הגשמתי את שלי.

"אמא! אמילי לא מפסיקה לצרוח בחדר שלה. היא מפריעה לי! בגללה הפסדתי במשחק המחשב, תגידי לה שתפסיק כבר עם הצעקות האלה." ג'יימס ירד מהחדר שלו עצבני על אחותו שקטנה ממנו בשתי דקות.

"היא כבר תפסיק, תן לה קצת לצרוח, היא מתרגשת. היא זכתה בתפקיד הראשי בהצגת הבלט הראשונה שלה שתערך באולם הגדול שרואים מהחלון שבחדר שלה." אמרתי לג'יימס, מנסה להסביר לו כדי שלא יתעצבן, למרות שבתוך תוכי ידעתי שהיא לא תפסיק לצרוח. הוא כל כך לקח את העצבים האלו מאבא שלו.

"איכס! בלט זה מגעיל. שאני אהיה גדול אני אהיה כמו אבא, איש עסקים מצליח! ואם לא אז אני אהיה כדורגלן או כדורסלן." הוא אמר, מפרט לי את רשימת החלומות שלו.

"אני מאמינה שאתה תצליח בכל מה שאתה תעסוק בו, כי אתה כל כך מוכשר." אמרתי לו, ונותנת לו נשיקה בראש והוא רץ למעלה לחדר שלו בתקווה שאחותו כבר הפסיקה לצרוח.

כולם עלו לחדר. עכשיו זה רק אני והמטבח.

התקדמתי אל עבר המטבח ומתחילה לחשוב מה להכין לארוחת ערב.

הוצאתי את הפסטה מהארון ושמתי אותה על השיש.
התכופפתי כדי להביא את הסיר, עשיתי לא מעט בלאגן כדי למצוא את הסיר שרציתי. כשקמתי עם הסיר והסתובבתי אל השיש, הלב שלי נפל לתחתונים.

"אם אני אקבל התקף לב בגיל צעיר תדע שזה אך ורק באשמתך." אמרתי לרוי בעצבים.

"שלום גם לך אישה יפה שלי." רוי אמר מצחקק מהתגובה שלי על כך שהבהיל אותי.

"שלום לך חתיכת קקי בצנצנת." אמרתי מאלתרת העלבה כלשהי.

"את בת עשרים ושבע ועדין לא מצליחה אפילו פעם אחת להעליב או לקלל אותי." הוא אמר, ושוב צחק עליי.

"אז מה, לפחות אני לא בת שלושים וחמש, רק שיניים תותבות חסר לך ואני שולחת אותך לבית אבות." אמרתי יורדת עליו והפעם שנינו צחקנו.

"אני אוהב אותך." הוא אמר בחיוך והביא לראשי נשיקה.

"ואני אוהבת אותך." אמרתי והבאתי נשיקה קצרה לשפתיו.

"את יודעת מה הזכרת לי עכשיו? את יום החתונה שלנו, ואת הסלואו המפדח שלנו שבמקום לרקוד לא הפסקנו לרדת אחד על השני, אני אף פעם לא אשכח את זה. את זוכרת?" רוי שאל אותי מנסה לראות אם אני זוכרת.

"כן, אני זוכרת את זה."

טוב. אז זהו זה. זה האפילוג. אני בוכה מרוב התרגשות.
אני יודעת, אני מאוד רגישה.
היה לי ממש כיף לכתוב את הסיפור הזה, ללא ספק סיפור שילווה אותי כל הזמן כי הוא הסיפור הראשון שסיימתי ואני בחיים לא אשכח את החוויה הזאת של המתח שאפילו אני מתחתי את עצמי לפעמים.
למדתי כל הרבה על כתיבה במהלך הסיפור הזה.
וגם התגובות שאתם מגיבים, כל פעם מרגשים אותי מחדש. אוהבת מאוד ומעריכה הכי בעולם❤

🌸מקווה שאהבתם תהנו🌸

(יש לי עוד סיפור בעמוד מוזמנים לקרוא)

💗פורים שמח💗