נקודת מבט טיילר:
"אתה יצאת מדעתך? אתה לא יכול לנעול אותי בחדר!" צעקתי עצבנית, דופקת על הדלת בחוזקה כסימן שיפתח לי, אך כפי שכבר הבנתי בשעה האחרונה, לא נראה לי שהוא הולך לפתוח לי את הדלת או להוציא אותי מהחדר הזה.
"אתה באמת רוצה לחזור למה שהיינו פעם? לסגור אותי בחדר ולא לתת לי לצאת ממנו, ואם לצאת אז זה רק באישור שלך? אני בת תשע עשרה כבר ואנחנו מאורסים, תנסה לחשוב טיפה בהגיון!" אמרתי איכשהו בעדינות מנסה שלא לצאת מדעתי.
פתאום תחושה מוזרה עלתה מביטני היישר אל גרוני, הלכתי במהירות אל השירותים שנמצאים בחדרי, אך הדלת הייתה נעולה.
לא יכולתי יותר להילחם בדחף והקאתי על הרצפה.
הרגשתי את ביטני מתרוקנת ואת התחושה המוזרה שנעלמה לה, ועכשיו אני תקועה עם קיא על הרצפה, איזה יופי.
אני חייבת מים.
הלכתי שוב אל עבר הדלת מנסה את מזלי בפעם המי יודע כמה.
"רוי תפתח לי עכשיו! אני לא יכולה להישאר כלואה בחדר הזה! אני חייבת מים, הרגע הוצאתי את כל תכולת הבטן שלי מהגרון לרצפה!" צעקתי בעצבים ופתאום שמתי לב שלחיי רטובות מדמעות, כנראה מהעצבים וההורמונים שמשתוללים להם ללא מנוח.
אין תשובה.
"אם אתה חושב שככה אתה שומר על התינוק שלך, אז אתה טועה לגמרי! אם אתה לא תפתח את הדלת הזאת ברגע זה אני נשבעת שאני אפרד ממך ואתה לא תשמע ממני לעולם!" אמרתי מאיימת ומופתעת מהצד הזה שבי שבכלל לא ידעתי שהוא קיים.
אחרי שסיימתי את המשפט אני שומעת את צליל המפתח שפותח את הנעילה של הדלת ואז את הידית שזזה כלפי מטה ואת הדלת שנפתחת.
ראיתי את רוי נכנס, כולי התמלאתי בעצבים והדמעות החלו לרדת שוב מהעצבים וההורמונים המעצבנים האלה, הוא בא לנגב לי את הדמעות אך הזזתי במהירות את ידו ממני כדי שיבין שאני כועסת עליו כל כך.
"תתבייש לך." זה הדבר היחיד שיצא לי מהפה.
"אני יודע, את צודקת, אני כל כך מצטער טיילר שלי.
אני פשוט כל כך התעצבנתי שאת לא רוצה את הילד הזה, הילד שלך, הילד שלי, הילד שלנו.
אני כל כך התרגשתי ששמעתי שאת בהריון כי זה מה שתמיד רציתי, להקים איתך משפחה.
פחדתי כל כך שתעשי למשהו לילד שלנו אז נעלתי אותך בחדר, כדי שלא תברחי לי ותלכי לבית חולים ותעשי הפלה או משהו כזה." הוא אמר ושהוא אמר את זה ראיתי את הפחד בעינייו.
"אני לא אשקר, חשבתי גם על המעמד שלי בעולם התחתון, כי סוף סוף יש לי יורש, מישהו שימשיך אותי, אני יודע שעכשיו את בטח תתעצבני על זה אבל חכי עם זה.
ששמעתי אותך אומרת שתפרדי ממני, פה התאפסתי על עצמי והבנתי כמה אני פוגע באישה שלי, בדבר שהכי חשוב לי בעולם. את." הוא אמר וראיתי את האהבה בעינייו.
גם עכשיו בכיתי, אבל לא מעצבים, מאושר.
למה נשים הריוניות חייבות להיות כל כך הורמונליות?
"למה את עדיין בוכה? אני באמת מצט-" הוא התחיל לומר אך קטעתי אותו בצחוק המתגלגל שלי.
"אני בוכה מאושר, טיפשון, אני סולחת לך, אבל שלא תעשה את זה שוב אי פעם כי אני פשוט אהרוג אותך." אמרתי משועשעת וחיבקתי אותו חזק חזק.
אני פשוט אוהבת אותו.
"אז אני רואה שהאישה שלי קרבית, אה? להרוג אותי? זה יהיה לך קשה מידי ואפילו בלתי אפשרי." הוא אמר בציניות ובהתנשאות.
"רוצה לראות איך אני עושה את זה?" אמרתי והתחלתי להכות אותו וראיתי שזה בכלל לא מזיז לו כי הוא פשוט צוחק בקולי קולות.
"זה נראה לך מצחיק?" אמרתי בכעס מזויף.
"אני לא אשקר, ואומר כן." הוא אמר וצחק.
מפה גם אני צחקתי איתו ושנינו צחקנו למשך כמה דקות על עוד כמה דברים שהתבדחנו אחד על השני.
"רגע, צריך לנקות את הקיא הזה." אמרתי מצביעה על הנוזל המגעיל שצבעו לא מוגדר ועושה מבט נגעל.
"אני אקרא לעוזרת שתנקה את זה, כי אני ממש לא הולך לנקות את זה, כי אם אני אנקה את זה רוב הסיכויים שאקיא גם." הוא אמר וצחק, וכרגיל הצטרפתי לצחוק שלו.
אז הם השלימו🌹 כי אני פשוט לא יכולה להשאיר אותם בריב כי הם כל כך חמודים ביחדדד.
מצטערת על האיחור (כרגיל) כי אני פשוט אדם חולה, והעלתי עכשיו פרק כי אני לא הלכתי לבית ספר כי אני אדם חולה🤒 אוהבת אתכם מאוד ואל תשכחו להצביע☆ ולהגיב!
מקווה שאהבתם תהנו❤
YOU ARE READING
𝚁𝚎𝚖𝚎𝚖𝚋𝚎𝚛 𝙼𝚎
Romance☆הושלם☆ מקום #1 בחטיפה בתאריך 10/1/19 מקום #2 במתח בתאריך 31/1/19 "מה אתה רוצה ממני?" אמרתי רועדת. "את באמת לא זוכרת אותי?" אמר בייאוש ובעצב. "אני הייתי בת 6 אני באמת לא זוכרת, אני לא מכירה אותך, בבקשה תשחרר אותי ותן לי ללכת." אמרתי בוכה. "אז אני מב...
