הדבר הראשון ששמעתי היה מייקל בוכה. אוטומטית חשבתי על הגרוע ביותר.
"איפה אשטון?"
מייקל הסתכל עליי ונתן לי לחיוך עצוב "הוא בסדר, אל תדאג"
"אז למה אתה בוכה?" שאלתי
"הגעתי לנקודת השבירה שלי. אני חושב שגם שיש גם, לך."
"לא, עדיין לא." אמרתי לו
"לוק הם היו חייבים להרגיע אותך" הוא נאנח. "קאלום הלך הביתה לפני כמה שעות. היית בחוץ לשבע"
הנהנתי. מסתלסל במושב שלי. "חדשות כלושהן?"
"כלום. אפילו קצב הלב שלו לא השתנה"
"אני רוצה ללכת לראות אותו"
מייקל שם יד על הכתף שלי. "לא. זה לא רעיון טוב" הוא אמר.
"א-אני יכול לכתוב לו לפחות?" אמרתי מקווה. אני מתחיל לאבד אותו ואני יכול להרגיש את זה. הוא חומק. אבל אני לא יכול להגיד מי דועך אני או הוא.
-
אשטון היקר,
אני מתגעגע לקול שלך, אני מתגעגע לצחוק שלך. אני מתגעגע לעיניים שלך. אני לא זוכר איך השיער שלך מריח. זה מפחיד אותי.
אני מתחיל לשכוח את הקול שלך. אני צריך לשמוע אותך מדבר. אני צריך לשמוע אותך אומר...
לא משנה. זה לא משנה. אני כל כך פאקינג אגואיסט. בבקשה, אש. תתעורר. אם לא בשבילי, בשביל מייקל וקאלום. כל הדבר הזה שינה אותנו. מייקל יותר שקט. לקאלום לא אכפת מכלום יותר. אני, אני אפילו לא יודע. אתה המציאות שלי.
אני צריך אותך.
אני אוהב אותך.
בבקשה,
לוק.
YOU ARE READING
Fade // Lashton (Hebrew)
Fanfiction״מה שדועך חייב לחזור״ הזכויות שמורות ל @bipolarality
