מלחמה בלב ים (פרסארס)

פרק 14

פרק ארבע-עשר:

אם המילים "יפה תואר" היו פרחים, הן היו קמלות במהירות שיא לרגליו של אדוניס. הוא היה גבר גבוה ורחב כתפיים, מבנה גופו המחוטב היה נוקשה מרשת שרירים שהשתרגה מחלציו אל חזהו והיה אפשר לראות זאת בבירור מבעד לחולצת הבד הלבנה שלבש. רצועות עור היו כרוכות סביב כתפיו ומותניו ורתמו אליהן שתי חרבות ארוכות מאחורי גבו.
שיערו הכהה נפל על עיניו והסתלסל סביב ראשו וצבע עורו המוזהב נצץ אפילו באפלוליות המבנה. עיניו הכחולות היו כאבני ספיר והיה קשה לפספס את הצבע המהפנט הזה כשהוא הישיר את מבטו החד היישר לעבר פרסי וארס.
לפרסי כבר התחיל להימאס מכל האנשים והאלים היפיפיים שהקיפו אותו וממש לא עזרה לו המחשבה על איך הוא בטח נראה עכשיו.
הוא וארס עמדו בפתח המבנה הלבן שארס פיצץ את הכניסה אליו ברהבתנות. פיח ואדמה לכלכו אותם ואותות הקרב בבני הגיגאנטים זרקו בבגדיהם הקרועים.
פרסי הרגיש מטונף מידי לעמוד מול ארבעת הדמויות הגבוהות שהסתכלו בהם בהשתוממות.
תמיד הוא הרגיש ככה בנוכחות אפרודיטה אבל אפילו אדוניס היה יותר מידי.
פרספונה ודמטר עמדו זו על יד זו, לבושות בשמלות הארוכות שלהן.
בשיערה של דמטר נשזרו אניצי חיטה וצמתה של פרספונה הייתה מקושטת בפרחים. שתיהן אומנם היו יפייפות ועדינות מראה, אבל על יד אפרודיטה, אלת האהבה, הן היו נראות אפילו דיי פשוטות.
זה היה לחלוטין מהפנט לראות איך אפילו כשיערה של אפרודיטה היה פרוע, כשמלתה הכחולה הייתה מקומטת וכשמפרקי ידיה היו נתונים באזיקי מתכת שאדוניס החזיק בקצה השרשרת שחוברה אליהם, עדיין היא הייתה פשוט עוצרת נשימה.
זה לצד זה נראו אפרודיטה ואדוניס כמו הזוגות הבלתי אפשריים האלה מהטלוויזיה, רק הרבה יותר מדהימים, ועוד יותר מזה. הם היו מושלמים ללא רבב.
"אמרת שאת סומכת על אדוניס-" דמטר החלה לדבר בשקט, קולה רועד מכעס.
"אמא!" פרספונה קטעה אותה, "זה ממש לא הזמן להזכיר לי!"
"לעזאזל איתך ארס," עכשיו היה זה אדוניס שדיבר, קולו היה עמוק כמעט כשל ארס עצמו, "לא יכולת להשאיר את האף שלך מחוץ לעניינים הפעם?"
"אתה שומע את מה שאתה אומר אדוניס? או שהאוזניים שלך מלאות מידי בעצמך." ארס הידק את אחיזתו בחנית החשמלית שלו.
"אין לך ולחצוי הקטן שלך שום סיכוי ארס, במקומך הייתי פשוט מסתובב ומסתלק." אדוניס החווה בראשו לעבר דמטר ופרספונה, כאילו כדי להדגיש את מספר האנשים שעומדים לצידו.
"בקשר לזה..." דמטר מלמלה, כל הנוכחים הפנו אליה את מבטיהם באחת.
רק אז הם שמו לב שהיא החזיקה במפרק ידה של פרספונה בכוח. פרספונה ניסתה לדבר אך בכל פעם בה פתחה את פיה אניצי חיטה נפלטו משפתיה וחנקו אותה, היא לא הפסיקה להשתעל.
"אנחנו מסתלקות אדוניס, וזה לא נתון יותר לוויכוח. עייפתי מהמשחקים שלכם. עדיף שנסגיר את עצמנו לזאוס כבר עכשיו ואולי הוא ירחם עלינו." דמטר משכה בידה של ביתה כדי להמחיש את כוונתה. מבטו של אדוניס נותר חתום, מסרב להפגין חולשה כנגד בגידתן של האלות בו.
"אז לפחות תעזרי לנו לצאת מפה עם אפרודיטה?" שאל פרסי.
דמטר הביטה בפניו ואז בפרספונה. הספיק לה מבט חטוף בהבעת פניה של ביתה שהיו מלאות בסירוב, כעס וגועל לפני שגופה של דמטר התחיל לזהור.
"מצטערת פרסאוס ג'קסון, זה עניין של שלום בית." קולה היה נחפז, גם פרספונה התחילה לזרוח ונראה היה שהיא מנסה לחמוק מאחיזתה של אימה. פרסי הסיט את מבטו מדמותן האלוקית עד שהאור דעך והשתיים נעלמו.
"אז איפה היינו?" ארס חייך את חיוכו המלגלג כשעיניו נחו על אדוניס.
ידו של אדוניס התהדקה סביב השרשרת שקשרה אליו את אפרודיטה והוא משך בה בכוח, גורם לאלה היפיפייה למעוד לעברו.
"לא כל כך מהר ארס." היה ברור שאדוניס מנסה בכוח לשמור על חזות מאופקת נוכח תבוסתו הממשמשת ובאה. נראה ששרירים ועיניי ספיר לא יפתרו את הבעיות שלו.
לבד, ללא דמטר ופרספונה, אדוניס היה הרבה פחות חזק. נותר בו בעיקר תחכום ומילים חלקלקות שבהם הוא ניסה להשתמש באותו הרגע.
"את באמת רוצה ללכת איתם אפרודיטה? ולעזוב אותי ככה?" הוא כרך את ידו סביב צווארה של האלה ולחש באוזנה.
אפרודיטה שלא פצתה את פיה מהרגע בו נפגשו כולם זקפה עתה את גבה ופתחה את פיה.
"כן." היא אמרה בקול חנוק שפרסי מעולם לא שמע אותה משתמשת בו, ואפילו שלא נפגשו מספר רב מידי של פעמים כדי לדעת את זה פרסי ידע שהטון החנוק והמזועזע הזה לא אופייני לה.
באותו הרגע הוא הבין שאם מה שמנע מאפרודיטה להשתחרר כל הזמן הזה הייתה רק שרשרת הברזל העלובה, סימן שיש בשרשרת יותר ממה שנדמה לפרסי.
"שמעת אותה אדוניס, זה הזמן שלך לסגת." החנית החשמלית זמזמה בעוצמה בידו של ארס. פרסי התרשם שעם כל דקה שחולפת האל הארור באמת מתחזק.
מחשבה טורדנית על אפולו כרסמה באחורי מוחו והוא דחק אותה לזמן אחר.
אדוניס הביט באפרודיטה לראשונה בדחייה ואז מבטו הכחול סרק את ארס מכף רגל ועד ראש.
"אני לא זקוק לך יותר, אם כך, אפרודיטה." הוא אמר, מרחיק את האלה מגופו, "אני רוצה כל כך לנקום בך, ארס, על מה שעברתי בגללך עד שחזרתי לכאן. הלחם מולי כמו גבר, רק אתה."
פרסי הזדקף מיד במקומו.
"אתה לא בעמדה שמאפשרת לך לבקש משהו כזה-"
"אני מסכים." ארס קטע את החצוי במילותיו.
"אתה- מה?! למה שתסכים?" דמו של פרסי התרתח. הוא לא בטח באדוניס בכלל, ונכון שארס הולך ומתחזק אבל האם דיי בכוח החדש שמצטבר בו כדי להביס את אדוניס?
"סמוך עליי אפס, הוא לא יצא מזה בחיים." ארס חייך אל פרסי בשחצנות אבל החצוי רק הרגיש איך הוא הולך ומתעצבן.
"אם כך, כדי להבטיח הוגנות, תכבול את החצוי שלך." אמר אדוניס. הוא נגע בידו השנייה בשרשרת שכבלה את ידיה של אפרודיטה וזו זהרה קצרות עד שהופיעה שרשרת דומה בידו השנייה של אדוניס, הוא זרק אותה אל ארס.
"אתה לא תעשה את זה." ירה פרסי אל עבר האל, הוא כל כך כעס.
"אתה מוכן לסמוך עליי פעם אחת?" ארס החזיק את האזיקונים שהיו בקצה השרשרת.
ארס ידע שהדרך הבטוחה להביס את אדוניס היא לשחק לפי הכללים שלו, גם אם זה אומר להילחם בו לבד.
"אני סומך עלייך, אבל-"
"אז תעשה את זה למעני או שאהפוך את זה למשאלה השנייה שלי." ארס קטע אותו שוב.
"אתה לא תעז." סינן פרסי בשיניים חשוקות.
"תראה אותי." זוית פיו של ארס התעקלה בחיוך זדוני.
"קדימה חצוי," אמר אדוניס, "אין לי את כל היום." הוא משך שוב בשרשרת שהייתה נתונה בידו ואפרודיטה מעדה פעם נוספת, פניה הזדעפו בכעס אבל היא לא עשתה שום דבר כדי למנוע את ההשפלה.
"בסדר." פרסי לא האמין שהמילה הזאת יצאה מבין שפתיו.
הוא הרים את עיניו במבט כעוס אל עבר האל אותו אהב ואז הושיט את ידיו לפנים.
בשנייה שארס סגר את האזיקונים על מפרקי ידיו של פרסי, פרסי הרגיש איך כל הכוח שהיה בו עזב אותו והתנקז אל השרשרת.
הוא קרס, המום, על הרצפה.
"מ-מה עשית לי?" פרסי גמגם, לא מסוגל להזיז אפילו שריר. אף אחד לא ידע אם השאלה הופנתה אל ארס או אל אדוניס אבל אדוניס היה זה שענה.
"זה ידאג לעצור אותך מרעיונות מטופשים." אמר אדוניס, חיוך בקולו. הוא שלף בתנועה חלקה את שתי החרבות הארוכות שלו.
"אני מצטער אפס." מלמל ארס, הוא קרע את מבטו מגופו הרפוי של החצוי והניף את חניתו.
"הגיע הזמן, אדוניס."