מלחמה בלב ים (פרסארס)

אקסטרה 2- שמש בלב ים.

*למקרה שתהיתם לעצמכם "אבל איך הכל התחיל?"

"משלוח הוא אומר לי... אני בכלל לא מבינה למה דווקא אתה צריך להיות זה שמוסר את זה." אנבת' שילבה את ידיה על חזה בכעס.
"אני לא יודע בת', ככה כירון ביקש. אולי הוא לא סומך על כל אחד וגם המון מדריכים עסוקים מידי בגלל כל החצויים החדשים שהגיעו לאחרונה." פרסי הידק את רצועות האוכף לגבו של בלאקג'ק הפגסוס.
"אני אחזור מהר. מספיק בשביל להשתתף בשיעור שלך." שחור השיער הוסיף בקריצה.
אנבת' גלגלה את עיניה ואז נאנחה והניחה יד אחת על כתפו של פרסי.
"זה לא השיעור... זה פשוט... לא מזמן איבדת את החניכה שלך במסע החיפושים הראשון שלה. אתה לא מדבר איתי כמו שצריך מאז על מה קורה איתך ואני מתחילה לדאוג לגבי הביקורים המוגזמים שלך באולימפוס. אתה עוד מקווה לראות שם את אפולו, נכון?"
"בחייך בת'," פרסי הסתכל על אנבת' ברוגז קל. "לא הייתי צריך לספר לך שהוא מוצא חן בעיני, את לא משחררת מזה." הוא הרים יד והחליק את שיערו המבולגן לאחור.
"אני עושה מה שכירון מבקש ממני, זה הכל. לגבי רוז, אני אתגבר על זה, עברו כבר כמה חודשים מאז, תני לי קצת זמן. אני באמת רציתי לראות אותה מתבגרת כאן... היא אהבה את האימונים שלי בחרב."
אחרי רגע קצר של שתיקה בין השניים פרסי התנער מהתחושות ומשך את עצמו מעל גבו של הפגסוס שלו.
"נפגש בלילה." פרסי נופף לחברתו הטובה ביותר.
"בסדר, שמור על עצמך." אנבת' נופפה בחזרה.
-מוכן בוס?- בלאקג'ק צהל בראשו של פרסי ורגע לאחר מכן השניים המריאו.

בשעה שריחף בשמי מנהטן בדרך אל בניין האמפייר סטייט ובלאקג'ק דיבר ללא הפסקה בראשו פתאום פרסי מצא את עצמו מתנתק אל תוך המחשבות שלו.
אם להגיד את האמת שהתבייש בה מעט, הוא באמת קיווה לראות הערב את אפולו.
הוא זכר את הרגע ההוא שבו הבין שאפולו מוצא חן בעיניו כאילו קרה ממש אתמול, אפילו שעברו כמה חודשים מאז.
פרסי לא היה מדמיין שמשהו כזה בכלל יכול לקרות אם לא השבוע ההוא שבו אפולו שהה במחנה. הסיבה שבגינה אל אולימפאי כמו אפולו היה מוכן לבלות זמן שכזה בין החצויים הייתה קרב נוראי על פתח המחנה ועשרות של חצויים פצועים, אז אחרי המון תפילות ומנחות לאלים שיסייעו בעדם אפולו הגיע.
פרסי זכר בבהירות את הזמן ההוא, את קריאות ההתרגשות שפרצו מרחבת האוכל כשאפולו התגשם במרכז המחנה והחל לצעוד לכיוונם, זוהר כמו השמש, מפיח תקווה בלבבותיהם.
הילדים שלו קרנו מרוב אושר וכל כך הרבה אנרגיות מילאו את המחנה שאפילו החצויים הבריאים הרגישו יותר חזקים פתאום.
היה קשה להתעלם ממראהו היפייפה בזמן שפסע לעברם. אפולו היה גבוה מעט מן הממוצע וגופו הצר היה אתלטי ושזוף. תלתלי חום זהב בהירים הצלו על פניו אך אפילו מבעד לשיער המסולסל לא היה אפשר להסיר את המבט מהניצוץ הענברי של עיניו.
אפולו היה חייכן, שובב, מלא אנרגיות חיוביות וחוש הומור נהדר. הוא לא התייחס לחצויים בזלזול אפילו לא לרגע והוא לגמרי נהנה מהשבוע בו בילה במחנה, לא נותן לאף אחד את התחושה שהוא לא רוצה להיות שם או שזה מעיק עליו.
הוא לימד את ילדיו המון ועזר לרפא לא מעט חצויים שהיו פצועים קשה כל כך, ואפילו בירך את נשמות אלו שלא עמדו בעומס כדי שנשמתם תגיע לפחות לשדות אליסיום.
ולמרות כל זה, בין התעסקות להתעסקות אפולו מצא את הזמן שלו להתייחס גם לפרסי.
הוא לא עשה הרבה. מפעם לפעם הוא היה מתיישב לצד פרסי בארוחות הערב ומצחיק אותו ואת שאר המדריכים בבדיחות וסיפורים על דברים שראה ועשה.
לפעמים הוא היה מגיע לאימוני החרב האישיים של פרסי רק כדי לצפות בו מתאמן על הזירה ואז מחייך והולך ללא מילים. כשפרסי היה עובר ליד אפולו בזמן שהיה עסוק, האל היה קורץ אליו לפעמים ותמיד הוא השאיר בליבו של פרסי את התחושה שהוא קצת מפלרטט איתו.
בערב האחרון של אפולו במחנה הוא הניח באגביות את ידו החמה על רגלו של פרסי בזמן שישבו זה לצד זה בארוחת הערב ומהצמרמורת שזינקה מרגלו עד לחזהו של החצוי לא היה אפשר להתעלם.
פרסי קפץ על רגליו ומלמל משהו על כאב בטן, משאיר את הצלחת שלו מלאה על השולחן ונמלט אל ביתן שלוש.
באותו רגע הוא כבר הבין. הוא לגמרי דלוק על אפולו.