מלחמה בלב ים (פרסארס)

פרק 16- אחרון

פרק שישה עשר:

אם פרסי חשב שהוא כבר עבר את כל הדברים הקשים ביותר שאפשר לדמיין לאורך כל מסעות החיפושים שהיו לו הוא נוכח לגלות שיותר מחצי מהם לא היו קשים כמו להתעורר שעות בודדות אחרי הלילה שארס העביר אותו.
הוא קילף את עצמו מהמיטה הענקית וגרר את עצמו לחדר האמבטיה.
הפעם הייתה זו העייפות שהסיחה את דעתו מכל הגודל והיוקרה ששררו בכל פינה במשכנו של ארס.
ארס.
איפה הוא?
פרסי הזדרז עכשיו יותר במחשבה שאולי האירוע הגדול כבר התחיל.
הוא התקלח בזריזות וגופו התכווץ כשזרם המים הקרים פגע בעורו המסומן ששרף במקומות מסוימים וגרם למחשבותיו להיזרק בחזרה למה שהאל עולל בו רק לפני שעות אחדות.
חום ניצת בתחתית בטנו וליבו הכה בחזהו.
לעזאזל עם ארס, מה הוא עשה ממנו.
פרסי יצא מהמים בבת אחת כדי להכריח את עצמו להפסיק לחשוב על כל זה.
מבט נוסף בחדר השינה גילה לו ערימה של בגדים לבנים ורכים וזוג סנדלי עור בצבע חום.
הוא התלבש במהירות ובמבט חטוף בהשתקפותו במראה החליט שהוא לא יצליח לרסן את השיער שלו ושגם אין לו שום זמן מיותר לנסות לעשות זאת, ולכן הוא פשוט יצא. הוא קילל בליבו אל מסוים בבחירת הבגדים שלו מאחר ולחולצתו היה מפתח צוואר עמוק וכל מי שיציץ יוכל לראות את סימני הנשיכה והמציצה המרובים שארס פיזר ללא הכרה.
לקח לפרסי כמה שניות למצוא את היציאה מהמבנה ולאחר מכן עוד כמה דקות עד שהגיע, מתנשם בכבדות, לארמון הגדול ביותר שהיה באולימפוס וניצב הכי גבוה על ההר.
הוא היה כל כך טרוד בלהגיע שפספס בדרך את המראות המרהיבים שהר האולימפוס הציע לו בכל פעם מחדש כשביקר שם.
עשרות ארמונות מעוצבים בסגנון יווני עתיק, גנים ענקיים עמוסי פרחים שסאטירים הסתובבו בהם ונגנו לצמחים כדי שימשיכו לטפס, שווקים פתוחים מלאים באוהלים, באלים זוטרים ובנימפות שונות שהסתובבו ביניהם וכמובן מזרקות ואגמים שניאדות יפייפיות ישבו על שפתם וצחקקו.
אם הוא היה מביט סביבו אפילו לכמה שניות אולי הוא היה קולט את האמפיתיאטרון שהיה שם ועוד מבנים עתיקים. אבל פרסי היה לחוץ מידי בכדי לעצור ולהתפעם מחדש מכל קסמיו ונפלאותיו של הר האולימפוס.
במקום זה הוא רק ניסה לסרק את שיערו לאחור בכף ידו ואז נכנס אל הארמון הענק שסנוור אותו בגווני הלבן והזהב שלו.
הוא טיפס במדרגות שהובילו אל חצר פנימית, כל צעד כיווץ אותו בכאב קטן והוא קילל את ארס שוב בליבו, חוצה את החצר ומתקדם לחדר הכס.
הוא ידע שהמילה "חדר" לא מתחילה לתאר אפילו את קצה גודלו של האולם אליו הוא עומד להיכנס אבל המחשבה על כך רק גרמה לגופו לעקצץ בעצבנות יתרה ולכן ללא גינונים מיותרים פרסי לקחת נשימה עמוקה וצעד מעבר לדלתות העצומות שנפתחו לקראתו.
האולם היה כפי שזכר אותו מביקוריו הקודמים. שניים עשר כיסאות ענקיים עמדו בחדר שעמודיו התנשאו אל על עד לכיפת האולם שהייתה זרועה בכוכבים.
האלים לבשו חזות אנושית ענקית וישבו כולם בכיסאותיהם שהיו מעוצבים בסגנון האופי האלוקי של כל אחד מהם.
כולם פרט לארס, שעמד בגודל טבעי אל מול זאוס ונראה היה שהוא אינו מרוצה מכך כלל.
"מי אם לא פרסאוס ג'קסון שמכבד אותנו בנוכחותו." רעם קולו של זאוס בנימה עוקצנית.
פרסי פסע בחדר הענק, צעדיו מהדהדים, מודע לחלוטין לכל זוגות העיניים שעקבו אחריו.
הוא חלף על פני ארס מבלי להביט בו ונעצר מול הכיסא שהיה צמוד לשל זאוס ואז כרע ברך.
"שלום אבא."
פוסידון הביט בבנו ממרום כיסאו וחיוך דק בצבץ מבין שפתיו.
"עבר זמן פרסי." הוא השיב, וחמימות מסוג שונה ממה שמילא את פרסי כשרק התעורר עטפה עתה את ליבו.
"חצוף כהרגלך, חצוי קטן. מתי תלמד לברך קודם את בעל הבית?" זאוס רטן בכעס.
פרסי כרע גם לעברו.
"סלח לי לורד זאוס." ולאחר שבירך אותו הזדקף ונעמד לצד ארס, עדיין לא מביט בו.
"טוב, אז עכשיו כשכולנו כאן, בואו נחזור לענייננו." זאוס הביט באפרודיטה, עבר במבטו אל פרספונה ודמטר שישבו אחת על יד השנייה ואז מבטו שב והתמקד בארס ובפרסי.
פרסי הרגיש איך עורו מעקצץ מכל האנרגיה האלוקית שאפפה אותו. הוא רצה לסיים ולהסתלק מכאן כי מבט אלוקי אחד חרך בו יותר מכל.
אפולו.
מהרגע שנכנס אל האולם פרסי סרב להביע אפילו צל של רגש או הכרה בכך שהאל בעל עיני הענבר נוכח בחדר הזה. אך יחד עם זאת הוא ידע שאם יביט בפניו של ארס, אל המלחמה יגלה את שעל ליבו ואז עלולה לפרוץ כאן מלחמה והרי בדיוק מפני זה הוא רוצה להימנע.
"היית באמצע לספר לי ארס, המשך." ציווה זאוס.
ארס היה עצבני למדי. הוא סבל מכל רגע בו האלים התנשאו מעליו וידע שחלקם הגדול גם נהנה מזה, אך כשפרסי נכנס אל החדר משהו בו נרגע.
פרסי הדיף ריח רענן של מקלחת ושל בגדים חדשים וארס לא יכול היה שלא לחשוב על הלילה המדהים שהם חלקו. הוא רצה כל כך לסיים את המפגש המטופש הזה ולקחת את פרסי בחזרה אל המיטה ולכן הוא שחרר מהכעס שלו בצורה לא אופיינית והמשיך לספר על תגליותיהם ממסע החיפושים.
האלים האזינו בדממה אך כשארס הגיע לנקודה שבה אדוניס חשף את הפייסטוס, האל המואשם שאג בכעס.
"אתה מעז?!" הוא קרא, וראשי כולם פנו להביט בו.
"אתה מעז להאשים אותי בחטיפת אישתי?!"
אפרודיטה הניחה את כף ידה על זרועו של הפייסטוס במטרה להרגיעו אך ארס לא נראה מאויים.
"אז אתה מכחיש? אתה מכחיש שסיפרת לדמטר את המידע אודות כוחותיי? שחלקת איתה דברים שלא היית אמור לשמוע? הפייסטוס אתה אשם לא פחות מזוג הנשים האלה שקוראות לעצמן אלות ומתנהגות בפחדנות." ארס התריס במילים קשות ודמטר נשפה בהלם אך לא הוציאה מילה. היא ידעה וכמוה גם ביתה שכל דבר שיגידו יחמיר את העונש שזאוס יגזור עליהן.
הפייסטוס האדים אך המילים לא יצאו מפיו.
פרסי הביט בפניהם של האלים, מדלג בעיניו על אפולו אף שידע שהאל לא מתעניין בדבר פרט מבפרסי עצמו.
"אדוני, אם יורשה לי לדבר." הוא אמר לפתע ושוב המבטים כולם הופנו אליו.
זאוס נהם באישור ופרסי כחכח בגרונו לפני שדיבר באומץ.
"לולא כעסו של לורד הפייסטוס והאשמתיו לא הייתי, כלומר, לא היינו צריכים לצאת למסע החיפושים הזה. בעצם הוא היה אשם בעצמו אך בזמן שאנחנו סיכנו את החיים שלנו הוא ישב כאן ולא נקף אצבע בכדי להציל את הגבירה אפרודיטה. אני יודע שאני אומר דברים קשים, אבל הייתי קרוב למות ואפילו על ערש דווי במסע הזה, וכל זה בגלל שלורד הפייסטוס איים שיפתח במלחמה אם לא ייעשה פה צדק. אז אני שואל אותך לורד זאוס, האם ייעשה פה צדק?"
פרסי סיים את נאומו והשתדל שלא להתחרט על שום מילה שאמר, אפילו כשהרגיש חום מכיוונו של הפייסטוס שבוודאות לא קיבל מילה מהנאמר בעין יפה.
זאוס שתק למספר רגעים ואז באופן לא צפוי פנה דווקא אל אפולו.
"אם אינני טועה, הם השניים שעלולים להביא למלחמה שעליה ניבאת לי, אפולו?"
"אני סבור שכן." אפולו השיב בחמיצות. היה אפשר בקלות לזהות שהוא לא מעוניין להשתתף בשום חלק מהדיון הזה.
"אם כך, זה הזמן לשלם מחיר." זאוס נעמד והתנשא מעל כולם בגובהו. נראה היה שהוא הולך וצומח אפילו גבוה מהכיסאות ופרסי התכווץ בעיוות לא רצוני. זאוס יכול להיות מאוד מאיים.
"כעונש על פעולות חתרניות ונבזיות שנועדו לפגוע באולימפוס ואף סיכנו את קיום האלים בתרבות המערב, אני מעניש בזאת את האלות דמטר ופרספונה בניתוק. לא תוכלו לקיים יותר את פגישתכן החד שנתית וזאת לתקופה בת ארבעים אלף השנים הבאות ובכל זאת תהיו חייבות להמשיך לקיים את מטלותיכן כאלות. יפקחו עליכן פקחים ומבקרים מטעם האולימפוס ועונות השנה הרשמיות בעולם התמותה ימשיכו להתקיים." רעם אדיר ונורא טלטל את אדמת האולימפוס. פרסי חשב שבטוח קרה עתה איזה אסון טבע ברחבי העולם.
"ארבעים אלף שנה בשאול?!" פרספונה לא יכלה להתאפק והאדס לצידה החמיץ את פניו כנעלב.
"אם תמשיכי להתחצף אליי אבטל גם את השתתפותך בכל המפגשים האלוקיים העתדיים שיחולו באולימפוס." זאוס לא נשאר חייב.
דמטר יבבה בייאוש ולחצה על כתפה של ביתה, משתיקה אותה.
אפילו שהייתה אלה, היא הייתה אימא, ופרסי ראה איך גזר הדין קשה עליה.
"באשר אלייך הפייסטוס," זאוס הפנה את דבריו לאל הנפחות.
"אני מאמין שבנייה בעבודת כפיים של כל משכני האלים באולימפוס מחדש על פי צו בקשתם של כל אחד יספק את כל הנוכחים." וכאילו לא דיי בכך הוא הוסיף, "ללא שימוש במכונות."
הפייסטוס לא הוציא מילה.
אחרי שחילק את עונשיו זאוס חזר לגודלו והתיישב על הכיסא.
"ואתה ארס. עליי להשיב לך את כוחך כדי שנוכל להתחיל רשמית במועצת האלים של יום אמצע הקיץ, אך לא לפניי שתבטיח לי דבר אחד."
ארס הרים את ראשו בהתרסה והפעם פרסי לא יכול היה שלא להסתכל עליו.
זה לא משנה שארס היה עתה החלש מבין כולם, בעיני פרסי הוא גם היה המושך, היפה והעוצמתי ביותר מבין כל הנוכחים. לא. בעצם מבין כל העולם.
"אסור לך בשום פנים ואופן להתחיל מלחמה כלשהי, עקיפה או ישירה, בהפייסטוס כנקמה על כך שעורר את כל העניין." אמר זאוס ברצינות.
"אההה... אז זאת המלחמה הקטנה שהבחור הזורח ניבא לך? שבגללה גזלת את כוחותיי מלכתחילה?" שאל ארס.
זאוס לא השיב וארס קיבל זאת כאישור.
"אין בעיה אבא, למרות שאם הייתי צריך להמר על מלחמה שתפרוץ, הייתי אומר שאפולו הוא מטרה יותר מושכת." ארס אמר, מסיט מבט רווי שנאה וכעס לעברו של אפולו.
פרסי עדיין סרב להביט באל הזהוב אפילו שהתפתה לראות את תגובתו.
"ארס." הוא סינן בשקט, מושך בדש מעילו השחור של האל.
ארס הביט בפרסי קצרות, קרץ ואז שב להביט בזאוס.
"אל תמתח את הגבולות שלי ארס." זאוס שוב התעצבן וארס בתגובה הרים את ידיו, "בסדר, בסדר, בלי מלחמות בנתיים."
זאוס התרצה, הוא שלח את אצבעו לפניו וכיוון אותה אל ארס ורגע לפני שגל אנרגיה עצום מילא את החדר בעוצמה פוסידון קרא לפרסי להסיט את מבטו.
פרסי קבר את ראשו בין ידיו אך גל האנרגיה עדיין הדף אותו בכוח לאחור והוא בדרך כלשהי עוד נשאר לעמוד על רגליו כשהכול חלף.
הוא פקח את עיניו והציץ על ארס, תחושות שלא היה להם שם הציפו את גופו.
ארס זהר. אנרגיה אדומה וחשמלית הקיפה אותו ובקעה מתוכו.
הוא נאנח בקול עמוק ועוצמתי, כמעט רועד לפגישתו המחודשת של גופו עם כוחו הראוי לו.
מרגע לרגע הוא צמח, גבה, עיניו היו להבות משתוללות, גניחותיו הפכו לצעקות. הוא התמלא לגמרי באנרגיה ובכוח ובפעם נוספת האדמה לרגליו של פרסי הטלטלה ורעדה.
פרסי הביט בארס ביראה קלה, הוא היה פשוט... עוצר נשימה. יותר מאיי פעם שפרסי חשב עליו ככה.
פחד קל החל לנקר בליבו של פרסי. האם גם עכשיו כשארס חזר לעצמו, הוא עדיין ירצה את פרסי? עדיין יגיד בצורה כל כך אנושית "אני אוהב אותך" אפילו שלא נותרה בו יותר אנושיות?
פרסי הדחיק את המחשבות המפחידות האלה ממחשבותיו. הוא הזכיר לעצמו שזה לא הזמן.
ארס החדש- יישן התיישב בכיסאו הריק, חיוך כמעט מטורף מרוח על שפתיו ולהבות עיניו לא נכבות מלהשתולל בעוז.
"כל כך טוב לחזור." הוא מלמל, אצבעותיו מרחפות בתענוג על ידיות הכיסא.
"אני שמח שפתרנו את זה." אמר זאוס ונשמע לגמרי משועמם כשפנה אל פרסי.
"רגע לפני שתצא מכאן, חצוי, ומועצת האלים תוכל להתחיל רשמית, שוב נדחפת איכשהו למשימה שעזרה לאולימפוס. לכן בקש ממני משהו ועשה זאת מהר לפני שאשנה את דעתי."
פרסי הביט בארס שאפילו שהיה שיכור מכוחו המחודש לא שכח להסתכל על פרסי. זה הרגיע אותו.
החצוי חשש ממה שעמד להגיד. אפילו עם כל הבטחותיו של ארס, האם ברגע האמת הוא יעמוד בהם?
הוא לא הרשה לעצמו לשקוע בחשש הזה כי הפעם, הוא חייב לחשוב על עצמו.
"אני..." הוא היסס בכל זאת אבל בסוף אמר, "אני מבקש שתקח ממני את המתת שהוענקה לי ללא ידיעתי. ויחד איתה אם תוכל, לורד זאוס, לעשות אותי חסין מקללות ומתנות כאלה מהאלים בעתיד."
דממה השתררה ברחבי החדר ופרסי לא הסיר את עיניו מאב כל האלים.
זאוס נאנח.
"מקובל." הוא אמר, כאילו מפחד שפרסי ישנה את דעתו ויבקש דברים גדולים יותר. הוא נקש באצבעותיו ופרסי הרגיש רעד עובר בגופו.
התחושה הייתה שמישהו מושך משהו מתוכו. אולי חץ. הוא כרע על רגל אחת מחולשה רגעית ששטפה אותו אבל הכריח את עצמו לעמוד חזרה באיטיות.
כשכל התחושות האלו נמוגו פרסי הבין שמסע החיפושים נגמר רישמית.
"עכשיו צא בבקשה פרסאוס ג'קסון, מועצת האלים מוכרחה להתחיל."
פוסידון קרץ לפרסי, אפולו שרף אותו במבטו וארס הישיר אליו מבט שאמר "חכה לי עד שאסיים."
פרסי נאנח, כרע פעם אחרונה אל מול האלים ויצא את האולם.
***
הוא לא ידע כמה זמן הוא כבר התהלך ברחבי האולימפוס, הלילה כאילו לא ירד על העיר הזו עד שמישהו מהאלים לא כיבה את המתג.
לבסוף אחרי זמן שהרגיש כמו נצח הוא שמע מישהו קורא בשמו.
"אבא." פרסי התרומם מהספסל וחצה את הגן בו ישב.
השאלה הראשונה שקפצה לשפתיו הייתה "איפה ארס?" אבל הוא בלע אותה לפני שהספיקה לחמוק החוצה.
"איך הלך?" הוא שאל במקום.
"כרגיל." השיב אל הים. "ויכוחים וריבים על דברים שלא צריכים לעניין אותך. האלים אוהבים להציג זה בפני זה שרירים."
"אני מבין." פרסי לא הצליח לדבר הרבה, אפילו לא מול אביו. הוא רצה לראות את האל הפרטי שלו. ואם כבר מדברים על ארס...
"אני שמח שלא נהרגת בן. ובקשר ליחסים שלך עם אל המלחמה..." קולו של פוסידון גווע.
"גם אני שמח שלא נהרגתי אבא, ומה בקשר ליחסים שלי עם ארס?" פרסי קפץ. פוסידון סוף סוף תפס את תשומת ליבו. הוא באמת התגעגע לראות את אביו אבל ממש לא רצה לשמוע אותו מביע עכשיו דעה ומטיף לו מוסר על היחסים שהוא בוחר לנהל.
"כן דוד, מה לגבי היחסים שלו איתי?" אמר קול מאחוריהם ושניהם הסבו את מבטם.
חיוך לא רצוני תפס את מקומו על פניו של פרסי והוא מיהר להסוות אותו בשיעול.
"אתה נראה נהדר, עשית משהו חדש בשיער ארס?" הוא סינן לעברו.
"מצחיק מאוד, אפס."
"שמח שצחקת."
"אתה תשלם על זה אחר כך."
"תעשו לי טובה שניכם, רק תדאגו שאני לא אהיה באולימפוס בפעם הבאה. תסלחו לי שאני סולד מלשמוע את הבן שלי מפיק... קולות... שכאלה." אמר פוסידון והפעם פרסי השתעל באמת. לחייו נצבעו באדום עז.
"אל תראה כל כך תמים פרסי." פרצופו של אל הים היה חמוץ. "אני לא יכול להגיד שאני מברך את הקשר הזה, ואם תעז לפגוע בבני, ארס, אתה תשלם על זה. אבל אין לי שום זכות להתערב מעבר לכך בבחירות שלכם." הוא אמר בחדות, וזה היה כנה ואמיתי.
"ת-תודה אבא." אמר פרסי, חש באי נעימות מסוימת.
"אני צריך לחזור לממלכה שלי עכשיו, פרסי. להתראות עד הפעם הבאה בני." אמר פוסידון, הוא ניגש וחיבק את פרסי קלות ואז התרחק ממנו בצעד אחד.
ארס הושיט את ידו ללחיצת פרידה אבל פוסידון רק השפיל לידו המושטת מבט, הסתובב והלך.
"קשוח." אמר ארס. והשניים פרצו בצחוק.
זה היה כל כך נעים לצחוק ביחד. לתת לכל המחשבות, הפחד, הדאגה והכאב לשקוע סוף כל סוף אל תוך צליל אחד שטוף הקלה שכולו שמחה אמתית.
"איך אתה מרגיש אפס?" ארס הניח את כפות ידיו על כתפיו של פרסי וסובב אותו כך שעמד היישר אל מולו.
"אני מרגיש... מוזר." פרסי סיכם, וכשארס הרים גבה בשאלה פרסי הסביר.
"מצד אחד בכלל לא הייתי אמור לקחת חלק במסע הזה, ומרגיש לי כאילו עברו שנים מאז ריסקת את כיסא העץ ההוא בבניין המרכזי במחנה החצויים," פרסי חייך קלות כשתמונת הזיכרון הציפה את דמיונו וכאילו הוא רואה את אותה התמונה בדיוק מעיניו, ארס חפן את לחיו של פרסי וליטף אותה בעדינות.
"ופשוט... עברנו כל כך הרבה בכל כך מעט זמן, אני מרגיש שאני לא אותו הפרסי שיצא איתך למסע הזה ארס, וזה מרגיש מוזר." הוא באמת לא הצליח להסביר את זה אחרת, וזה מעט תסכל אותו.
"פרסי," ארס הסיט מפניו של החצוי קבוצת שיער שחור נודדת ואז שב להחזיק בכתפיו.
"גם אני ללא ספק לא אותו הארס שחטף אותך בכוח למסע החיפושים הזה, אני ארס שיש לו עכשיו אותך. וזה מרגיש נפלא."
"אפילו שאתה שוב... לא אנושי?" פרסי מלמל.
שאגת צחוקו של ארס גרמה למשהו בבטנו של פרסי להתכווץ בכעס אבל אז ארס אמר בדיוק את מה שפרסי רצה לשמוע-
"אפילו יותר עכשיו, כשאני לא אנושי."
הוא רכן קדימה וגנב את שפתיו של פרסי לנשיקה.
"אפשר להחליף איתך כמה מילים פרסאוס? או שהשפתיים שלך עסוקות מידי." קול קריר גרם לפרסי להתנתק מארס ולהביט לאחור.
"אני חושב שבקלות אפשר היה לראות שהן עסוקות עד שבאת והפרעת להן." השיב ארס בכעס. עיניו הפכו שוב ללהבות משתוללות בארובותיהן בשעה שמשך את פרסי צמוד אליו, כמה שיותר רחוק מאפולו.
"האמת שאני אשמח להחליף איתך כמה מילים אפולו." אמר פרסי, מתעלם מהעובדה שידו של ארס סגרה על זרועו חזק יותר.
הוא היה בטוח בעצמו עכשיו יותר מאיי פעם בה התמודד אל מול אל השמש בעברו.
"אתה רוצה שכנגד מה שהבטחתי לזאוס תפרוץ כאן מלחמה פרסי?" ארס סינן אל תוך אוזנו.
"הוא לא יעז." פרסי השיב, מתנער מאחיזתו של אהובו.
"אני אחכה לך בתחילת הגשר לכיוון היציאה מהאולימפוס, תהיה שם עוד כמה דקות." אפולו אמר בנימה לא פשרנית ואז פנה לכיוון עליו דיבר.
בשנייה שנעלם מזווית ראייתם ארס התנפל על פרסי.
"אתה השתגעת לגמרי? או שאתה מעוניין לבחון את כוחותיי החדשים?" הוא זעם.
"הוא לא יעז להתגרות בנו כאן, כשזאוס ושאר האלים עוד נמצאים בסביבה. הגיע הזמן לסיים את הסיפור הזה ביננו ארס, אחת ולתמיד. אז בבקשה תסמוך עליי." פרסי הסתכל היישר אל תוך להבות עיניו של האל אותו אהב.
"אני סומך עלייך פרסי. אבל אני לא סומך עליו."
"אז תהיה שם. אל תעמוד כל כך קרוב אבל תהיה שם. זה לא יפריע לי." פרסי חייך כדי להפיג את כעסו של האל.
"בסדר." ארס נכנע, הוא באמת לא ידע לסרב לגומה הקטנה בלחיו השמאלית של פרסי שהופיעה בכל פעם שהוא חייך.
"עוד דבר אחד ארס," פרסי אמר, "אני צריך את הגביע של הליוס."
***
"לרגע כבר חשבתי שלא תרצה לשמוע את מה שיש לי להגיד." אמר אפולו. עיניי הענבר הבוהקות שלו לא הניחו לפרסי בהגיעו להיכן שעמד האל וחיכה לו.
"לא באתי לשמוע את מה שיש לך להגיד, באתי לדבר בעצמי." פרסי השיב בחוצפה שגרמה לאפולו לקמט את מצחו.
"תזהר חצוי. אני אומנם אוהב אותך, אבל עדיין בכוחי להעניש אותך."
"אתה לא אוהב אותי אפולו." פרסי הרגיש את דמו מתרתח ולכן לקח נשימה עמוקה לפניי שהמשיך לדבר.
"אתה לא אוהב אותי, ואיני שייך לך. זאוס הסיר ממני את המתת אז תפסיק להעמיד פנים שיש לך רצון אחר שבגללו אתה נחוש להשאיר אותי לצדך. עברו הימים האלה, ואני כאן כדי לסיים את זה יפה אחת ולתמיד."
אגרופיו של אפולו נקמצו בכעס אך לפניי שהספיק לפתוח את פיו ולהשיב פרסי הושיט את הגביע של הליוס לפנים.
"תחזיר אותו להליוס בשמי. תמסור לו את תודתי העמוקה ואני מניח שהוא כבר יזכיר לך את מה שהבטחת לו לגביי. אתה לא תיגע בי יותר, אני בחרתי בארס."
בבת אחת אור זהוב ומסנוור הציף את ראייתו של פרסי.
אפולו זרח בכעס אימתני, עיני הענבר שלו הופכות לזוג זרקורים מסנוורים.
"אתה מעז?! אחרי כל מה שעברנו יחד? איך אתה יכול לדבר אליי בקלות שכזו?!" קולו של אפולו צלצל באוזניו של פרסי. הוא כעס כל כך עד שפרסי התחיל להרגיש את האוויר סביבו מתחמם במהירות.
"כן אני מעז! מספיק עם זה אפולו אני לא רוצה לסיים את זה ככה!"
"איך ככה? אולי אתה מעדיף את זה כואב יותר?" אפולו שלח את ידו לפנים ופרסי הרגיש שעורו מתחיל לבעור. הוא ידע שבכל רגע ארס לא יעמוד יותר בהבטחתו ויזנק קדימה והוא סרב לתת לאפולו את התענוג לפרוק את זעמו בארס.
"אני לא רוצה שנריב!" פרסי צעק, ובבת אחת הכול נדם.
האור נעלם מגופו ומעיניו של אפולו והחום השורף נמוג מעורו של פרסי.
אפולו הביט בכוויות הקלות שנצרבו בכל זאת בעורו של החצוי בעצב.
פרסי התנשם במהירות, הוא לא שם לב שידיו סוככו על פניו עד שהוריד אותם באיטיות לצדיי גופו, ידו עדיין אוחזת בגביע של הליוס.
"אני לא רוצה שנסיים את זה כשאנחנו רבים..." הוא אמר בקול חלוש.
אפולו עצם את עיניו המהפנטות, אלה שפרסי היה טובע בתוכם ימים ולילות לפניי מסע החיפושים ששינה את חייו.
"גם אני לא רוצה לריב איתך פרסי. אני לא נוהג להתחרט על דברים רבים, אבל הייתי צריך לשמור אותך קרוב אליי טוב יותר. חשבתי לבסוף שמוטב שאהרוס אותך, כי אם לא תהיה שלי איך אוכל לסבול לראות אותך שייך למישהו אחר? אבל אני לא מסוגל." הוא צעד לפנים והושיט את ידו קדימה בכדי לקבל את הגביע של הליוס.
"אחזיר אותו למקומו, עכשיו תסתלק מפניי. פרסאוס ג'קסון."
ובמילים אלה הוא זרח וגרם לפרסי להסיט את מבטו וכשהאור דעך הוא נעלם.
***
"אני נשבע שבעוד רגע הייתה פורצת שם מלחמת אימים."
"אתה מוכן להפסיק לדבר על זה כבר ולעזור לי לסיים לארוז?!"
"פעם הבאה שהוא מעז להשאיר עלייך אפילו שריטה, אני נשבע בנהר סטיקס פרסי-"
"אל תסיים את המשפט הזה!" פרסי זינק על האל ודחף אותו לאחור, מפיל את שניהם אל רצפת ביתן שלוש כשארס על גבו ופרסי מעליו.
"דיי. מספיק לדבר על אפולו! השיחה הזו יצאה לי מכל החורים ואם אתה ממשיך להתעסק בזה אני לא בא איתך לחופשה בתראקיה! לא משנה כמה מפתה אותי להיות שם בתור חצוי שהמקומות האלה מסוכנים לו כי הם שורצים במפלצות." פרסי גהר מעל ארס והתאפק לא להתחנן שיסעו כבר מרוב שהוא התרגש.
הוא סרב בכל תוקף לחשוף כמה החופשה הזו מתאימה לו עכשיו ומרגשת אותו וכמה הוא רוצה כבר להגיע ולראות את המשכן הענק של ארס שנמצא שם כי זו היא עיר מוצאו, ולטייל בכל המקומות האלה שחצויים לא מתקרבים אליהם אפילו.
"תציע לי דברים טובים יותר לעשות עם הפה שלי מלדבר על זה." ארס חייך בערמומיות, כהרגלו מנצל כל רגע.
פרסי חשק את שיניו אבל החליט להשתתף במשחק, הוא עדיין היה מעל ארס והחזיק את פרקי ידיו של האל צמודות לרצפה.
"אתה יודע ארס, לכל אורך מסע החיפושים אמרת שתגרום לי לשלם על החוצפה שלי. אני עדיין תוהה איך אתה מתכוון לעשות את זה." הוא השיב בחיוך ממזרי משלו.
"חתיכת..." בתנופה חדה ארס הפך את שניהם וחבט את גופו של פרסי לרצפה, הפעם הוא התנשא מעליו.
"אתה בטוח שאתה רוצה לבחון את זה, אפס?"
"אני מבטיח שאם נסע מפה כבר אני ארצה לבחון את זה בשמחה." פרסי קרץ ואז הדף בכוח את האל מעליו והתרומם במהירות, נעמד בפינת החדר משתופף קלות, כאילו בכל רגע הוא יתנפל על ארס בתקיפה.
"אתה נראה כמו פנתר שעומד לזנק ולאכול אותי." ארס צחק.
"אני באמת רוצה לאכול אותך ארס." בקולו של פרסי אפשר היה לשמוע את ההורמונים משתוללים.
ארס צעד לקראתו ללא חשש ופרסי הזדקף בדיוק כשהאל דחק אותו לפינה והתנשא מעליו.
אל המלחמה הרכין את ראשו אל השקע שבין צווארו לכתפו של פרסי ולקח שאיפה עמוקה.
"אחח חצוי קטן... אם תמשיך לדבר מלוכלך ולהפיץ את ריח התשוקה שלך לכל עבר אני לא בטוח שאתה לא תהיה האחד שיאכל מבין שנינו."
פרסי כרך את ידיו סביב צווארו של ארס ומשך אותו אפילו צמוד יותר משכבר היו.
"בוא נסע ארס."
"בטח שנסע," צחק האל ואז תפס את פרסי במותניו, הרים אותו והשליך אותו למיטתו.
"מיד אחרי שאסיים לאכול."
***
פרסי סגר את דלת ביתן שלוש בשקט אחריו והידק את רצועות התרמיל החדש שקיבל מארס לגבו.
הוא הביט סביב המחנה לראות ששום עין חטטנית לא עוקבת אחריו אבל בשעה כזו מאוחרת דיירי המחנה ישנו שינה עמוקה.
הוא התחמק מההרפיות שהסתובבו בשמיים כדי ללכוד חצויים משוטטים וטיפס אל הגבעה, מקלל בליבו את ארס שיצא לפניו ולא חיכה לו שיסיים להתקלח.
כשהגיע לראש הגבעה ועבר את גבולות המחנה הוא נשם לרווחה והביט מטה אל האל שחיכה לו על יד אופנוע אימתני.
ארס נראה היה במיטבו במעיל העור השחור הארוך שלגופו, בתספורת הצבאית הקצוצה שהתחדשה ובמשקפי השמש השחורים שלו.
הוא היה שעון על האופנוע שלו וידיו משולבות על חזהו. אורות קלושים של הזריחה החזירו אור מהפלסטיק השחור של משקפיו וחיוכו מתגרה היה מרוח על פניו.
פרסי חייך כשצעד לקראתו כאילו לא חלקו זה את גופו של זה לפני שעות מספר בביתן.
ארס החווה לעבר האופנוע,
"צריך טרמפ, אפס?"
צליל השאלה המוכרת גרם לפרסי לגלגל את עיניו והוא חבט בזרועו של ארס בכוח ואז צחק.
"תזיז את התחת שלך ובוא נסע."
"כל מה שתגיד פרסאוס ג'קסון, כל מה שתגיד..."
***

קוראים אהובים ויקרים שלי❤
אני לא מאמינה שהגעתי לסיומו של הפאנפיק, אבל כן, זה קרה.
לא יכולתי להתאפק והחלטתי להעלות אותו ברגע שסיימתי אותו.
אני מבקשת סליחה בראש ובראשונה מכולם על זה שחיכתם כל כך הרבה זמן בין פרק לפרק ואני יודעת שהחזקתי אתכם תקופה ממש ארוכה.
תודה לכל מי שקרא, הגיב, נתן משובים והיה כאן❤
צפו לפאנפיקים וסיפורים מקוריים בקרוב. אוהבת אתכם!

נ.ב חשוב מאוד-
יעלו לכאן עוד שלושה אקסטרות מעניינות בסאגת "מלחמה בלב ים", אז תמשיכו לעקוב.

אוהבת אתכם!