מלחמה בלב ים (פרסארס)

פרק 3

*תזכורת: הפאנפיק כאמור והפרק הנל בפרט מכילים טריגרים שונים*

פרק שלישי:

פרסי חלם.
כחצוי, החלומות המוזרים שהיו פוקדים אותו לא היו חדשים לו. דברים כאלה קרו לו כל הזמן.
הוא עמד בחדר אמבטיה מפואר ועתיק למראה, הרהיטים היו רחוקים מלהיות מודרניים. היה שם אמבט ענק מצופה זהב שמימו עוד העלו אדים כאילו שומש לא מכבר.
חלקים נרחבים מהרצפה היו מכוסים בשטיח עבה, דבר שהיה נשגב מהבנתו של פרסי אבל היי, מי הוא שיתווכח עם ימי קדם?
בפינת החדר פרסי הבחין לפתע בנערה.
היא נראתה לא יותר מבת עשרים, עיניה גדולות וכהות וצמתה החומה הייתה מוטלת על כתפה ברשלנות שלא התאימה לחזותה המלכותית.
כן, אפילו עם המבט המבוהל הזה והצמה המרושלת לא היה ניתן לטעות במוצאה המלכותי של הנערה. משהו בה אמר סמכותיות ומלכותיות וכל הסיטואציה הזו לא התאימה כלל למראה שלה.
הנערה החזיקה בידה סכין דקה וארוכה בעלת להב מעט מעוקל ומרושע למראה.
פרסי ניסה להבין למה היא מחזיקה בו, האם היא מסתתרת מפני מישהו? כולה רועדת וחיוורת בחדר האמבטיה. אלא שלפתע הרימה הנערה את הסכין והצמידה את קצהו אל לוח ליבה.
"אלים שלי," היא לחשה, קולה חנוק ודמעות מציפות את עיניה, "אני פונה אליכם כעת. אני, סמירנה, בתו של המלך תיאס שחטאה באהבתה אליו, לא מגיע לי לחיות." המילים התבלבלו בפיה כשהדמעות זלגו על פניה בשטף בלתי פוסק.
"אל תענישו את נשמתי." היא התייפחה.
פרסי הרגיש חסר אונים. הוא רצה לעצור אותה, לעצור את הנסיכה היפיפייה והשבירה הזאת מהמעשה הנורא שעמדה לעשות. הוא שלח את ידו קדימה כשהיא הרימה את הסכין.
"לא!" קרא פרסי, אף כי ידע שאינה שומעת אותו.
בדיוק כשהלהב ירד הדלת נפרצה.
"גבירתי! עצרי!"
לרגע כל שפרסי ראה היה ערבוב של שמלות ושל דם כשהמשרתת זינקה אל גבירתה וכמה רגעים לאחר מכן היא התרוממה בניצחון כשהסכין אחוז בידה המדממת, היא לא אחזה בניצב.
סמירנה התייפחה בקול גובר, עדיין מוטלת על הרצפה מההתגוששות.
"את לא מבינה!" היא צרחה, עיוורת מדמעותיה, "עכשיו כשהוא לא בארמון זאת ההזדמנות הכי טובה."
פרסי הבין שהיא מתכוונת אל המלך, ליבו הלם בעוצמה מההתרחשות מולו.
"שה-שה גבירה יקרה שלי." היסתה המשרתת, היא זרקה את הסכין רחוק ממנה ונפלה על ברכיה, מושכת את הנסיכה לחיבוק ומלטפת את שערותיה.
"אנסיס... את לא מבינה." סמירנה עדיין בכתה אם כי ידיה חיבקו את אנסיס בחזקה.
"אני מאוהבת בו, אני רואה אותו כל בוקר וערב בסעודות והוא כול כך יפה בעיניי. אני רואה את המאהבות שהוא מכניס ואני מתמלאת קינאה, אני זאת שצריכה לשכב שם במיטתו! אני מכירה אותו טוב מכולן! אבל איך אוכל לעשות זאת אנסיס? הלא הוא אבי." עיניה שבו והתמלאו בדמעות, ידה רעדה בין ידיה המנחמות של המשרתת.
"אני לא יכולה לחיות ככה יותר," סמירנה הגתה בקושי, "אני צריכה למות."
"גברתי, נסיכה מדהימה ואמיצה שלי." אנסיס ליטפה את פניה של סמירנה.
"אני אעזור לך, אל תדאגי... אהבתך חזקה כול כך ואמתית כול כך, אל תעזי לוותר שוב על חייך! בואי מתוקה, נגבי את הדמעות, אנסיס תעזור לך, יש לי רעיון בשבילך גבירתי."
פרסי ראה את סמירנה מרימה את עיניה בתקווה וברגע שלאחר מכן החלום השתנה.
למראה מה שניצב מולו עתה ליבו של פרסי החסיר פעימה.
הוא עמד באולימפוס ליד אחת הגינות המרהיבות שהיו שם ושהכיר מביקוריו המעטים ומולו עמד אפולו.
אפולו היה מרהיב ביופיו, שיערו הבהיר והמתולתל התבדר סביב ראשו ברוח שפרסי לא יכול היה לחוש בה, עיני הענבר שלו בהקו בקרניה האחרונות של השמש ומבטו היה קשוח, חסר החיוך השובבי שתמיד עיטר את שפתיו.
גופו האתלטי של האל היה מכוסה בטוגה יוונית לבנה שהבליטה את עורו השזוף, היה נדמה שמישהו פיזר אבקת זהב על העור הזה כי בכל תנועה קלה שהחווה אפולו נצץ.
פרסי בלע את רוקו, סמירנה ואנסיס נדחקו איפשהו בראשו נוכח מראהו המשכר של אפולו.
"תודה שהגעת." אמר אפולו, ופרסי, באכזבה קלה, הבין שהוא לא מדבר אליו.
חלום שנשאר חלום.
"כמובן." אמר קול שליו מאחורי שחור השיער.
פרסי הפנה את מבטו ועיניו נתקלו בדמות גבוהה בעלת שיער שחור אפילו עמוק משלו ועיניים אדומות כדם.
הדמות הייתה לבושה בבגדים מודרניים, חולצה לבנה פשוטה וג'ינס כחול ומשופשף. זה היה יכול להיות כמעט מצחיק אלמלא כנפיו הלבנות הענקיות של הדמות. על כתפו נחה אשפת חצים גדולה אך הקשת הייתה חסרה. מראהו היה מהפנט ומאיים גם יחד ואפילו בחלומו פרסי הרגיש בעוצמה שלא נפלה מזו של אפולו שהאיש הזה הקרין.
"ארוס." אפולו אמר ופרסי הביט בדמות במבט ארוך.
-אז זה ארוס?- הוא חשב. תמיד הוא רצה לדעת איך נראה ארוס המפורסם או בשמו הרומאי והמוכר יותר, קופידון. מה שבטוח, פרסי לעולם לא יוכל להסתכל שוב על התינוק המלאכי בעל הכנפיים הקטנות וחציי האהבה שלו אותו הדבר.
ארוס האמיתי היה עוצמתי, מאיים ולחלוטין יפיפה.
"חלמתי חלום מוזר לפני כמה ימים." אמר אפולו, מושך בחזרה את עיניו של פרסי.
זוויות פיו של ארוס התרוממו, "אני מקשיב." הוא אמר.
"ארוס ידידי, אל תעמיד פנים שאתה לא יודע על מה אני מדבר, החלומות שלי אף פעם אינם חסרי משמעות או מוטעים. אתה הענקת לנער מתת מאוד מיוחדת, אני טועה?" אפולו בחן את האל הזוטר שעמד אל מולו.
"אתה לא טועה." ארוס אפילו לא מצמץ, "זוהי זכותי הבלעדית לבחור אם להעניק מתת כזו ולמי. הנער מהפנט, אפילו אפרודיטה הודתה בזה לפני שנחטפה. לא ראיתי אהבה כזאת מרתקת כבר מאות שנים אז כמובן שארצה להעצים אותה וחוץ מזה אפולו יקירי, אתה אמור לשמוח מזה יותר מכל אחד אחר, הלא כן? אינך מרגיש חזק יותר לאחרונה?" אדום עיניו של ארוס האפיל, הוא עדיין לא הסיר את מבטו מאפולו.
"לא הייתה לי שום כוונה לנצל אותו בצורה כזו." אפולו אמר אחרי רגע ארוך.
"אולי לא בצורה כזו אך בהחלט ניצלת אותו. תהנה מכל החבילה אפולו, אני לא לוקח את המתת בחזרה." ארוס סב על עקביו והחל להתרחק, מותיר את אל השמש במקומו.
"אה ואפולו," ארוס אמר לפתע, מעיף מבט לאחור.
"פרסי כאן."
אפולו הזדקף וכאילו מסך עלה מול עיניו מבטו לכד את פרסי בצורה כזו שלא השאירה ספק לכך שעתה הוא מרגיש בנוכחותו.
"לא הבנת כלום." מלמל אפולו, שולח את ידו.
פרסי נרתע לאחור, הוא באמת לא הבין כלום והיה נרגש ומבועת מהמחשבה שידו של אפולו תיגע בו בעוד רגע. ואז ידו של האל חדרה את מעטה החלום, הכול החשיך ופרסי התעורר.