Same world, babe || Hebrew

פרק 32

נ"מ כריס

אני מתעורר במיטה של קליי. הראש שלי  כל כך כואב, פאק. אני פותח את העיניים בכח וכשאני רואה את הפרצוף של קליי ממש מול שלי אני צורח. קליי צורח בעצמו מההפתעה וגורם לי שוב לצרוח. מה קורה כאן? קליי צורח אחריי ואז סוף סוף מזנק אחורנית ואני נישאר להתנשף.

"מה לעזזאל קליי!?" הלב שלי ממש נכנס לפעולה ואם קודם הייתי עייף, עכשיו כל העייפות נעלמה בשנייה. "וואו תירגע, מצטער. פשוט חיכיתי שתתעורר." הוא מתנשם בעצמו ונעמד על הרגליים. "ככה ממש לא מחכים לבן אדם שיתעורר." אני מתלונן. "ככה אני מחכה, תתמודד."
"טוב אפשר כדור? ותביא איתך גם מים." אני ממלמל, אולי הצרחות העבירו את העייפות אבל את ההאנגאובר הן ממש לא. קליי נשאר לבהות בי כמה שניות לפני שהוא יורד למטה. אני מעביר יד בשיער ונישאר לשבת שם. אלוהים זאת הייתה דרך מוזרה לפתוח בוקר.

קליי נכנס עם הכדור לכאב הראש וכוס מים שביקשתי. אני בולע את הכדור ושותה מהמים בעודי סופג ממנו מבט נוקב יותר מהרגיל.
לעזאזל הוא בטח- "כריס." ידעתי.
"מה קליי?"
"עכשיו כשאתה פיקח והכל אולי תועיל לדבר איתי?" הוא שואל.
"מממ אני לא ממש מדבר עם אנשים. מצטער קליי, וחוץ מזה, אמרתי לך שזה כלום." הרי זה כלום כן?
"כריס אני מכיר אותך מגיל שש. אני יודע מתי אתה משקר." וזה החיסרון בחבר ילדות.
"אבל זה כלום. באמת." באמת? את האמת אני אפילו לא מסוגל לומר מה זה בדיוק, או שכן... אולי, אמ לא אין מצב.
"כריס...."
"קליי..." אני מחקה אותו.
"אני ממש מקווה שכשתיהיה מוכן תדבר איתי. אתה תראה שזה הרבה יותר קל מלעבור את השיט הזה בעצמך." הוא אומר ופשוט קם ויוצא מהחדר שלו. הוא טועה. הוא כל כך טועה.

אני מחליט ללכת למטה גם כן, רואה אותו מבשל במטבח. אני לא ניגש אליו אלא ממשיך ללכת, מחליט בנתיים לצחצח שיניים ולעשות את כל הדברים הבסיסיים לפני שאני חוזר אליו.
"אני יוצא."
"תהנה..." אני מקבל ממנו תגובה יחסית יבשה. כן זה ברור שהוא לא מרוצה.
אבל אני בכל זאת יוצא, רק בוקר אז אין לי ממש אפשרות להשתכר כבר. במקום זאת אני מחליט שוב ללכת למקום המפלט שלי, שבזמן האחרון אני מבקר שם בקביעות. אני שוב מסתובב בכל המקום, סוקר את העובדות המרהיבות עד שעות אחר הצהריים, כשאז אני מחליט ללכת. אני מתחיל לעשות את דרכי בשביל חזרה הביתה ועייני מתמקדות פתאום בבית שאני עובר מולו. הבית של מדיסון. הוא מעלה בי הרבה זיכרונות רעים ואני מתרחק מהר. אני לא רוצה חס וחלילה עוד להיתקל בה אם היא עוד גרה כאן. אני עובר גם מול הבית שלי, זה שאני אמור להתארח בו אבל שונא את המקום כל כך עד רמה שאני מעדיף לסבול את הנדנודים והחפירות של קליי. אני עובר מול הכל, מול מיליון הזיכרונות הטובים והרעים כאחד. השכונה הזאת זה המון משא רגשי אם להיות כנה. ברגע שרגלי יוצאת מתווך כל הבתים האלה אני מחליט להתעלם ולהמשיך לבר, כי כבר ערב.