״חיכית לי?״
קול עמוק ומצמרר, קפאתי.
הרגשתי את הנשימות שלו עליי, בכל זאת, הוא עמד כל כך קרוב.
״לא״ שיקרתי, חיכיתי. ומלא.
אבל לא יכולתי לספר לו, אסור היה לי.
״לא לימדו אותך שאסור לשקר?״ הוא לחש, הידיים שלו עברו בשיערי, צמרמורת קלה עברה לי בגוף.
״אל תגע בי.״ אמרתי בעוד שאני מתרחקת ממנו לאחור,
לא היה לו מבט פגוע, לא כועס, היו לו פנים שלוות, תמיד תהיתי על מה הוא חושב, תמיד רציתי שיספר לי.
הוא התקדם לכיוון המבנה כאילו קורא לי שאבוא אחריו, מתקדם בצעדים קטנים כמצפה שאצטרף.
התחלתי ללכת לכיוונו, לא פחדתי, מעולם לא.
נכנסנו לתוך המבנה, רצוף הגרפיטי והצבעים, ידעתי שבמקום הזה הם נפגשים,
הוא סימן לי לשבת מולו רק במבט. תמיד המבט שלו היה אומר הכל, הוא לא היה צריך לדבר הרבה בשביל שאדע למה הוא מתכוון.
״מה את רוצה לדעת?״ הוא היה ישיר, אהבתי את זה.
התחלתי לנסות לבחור שאלה אחת מתוך כל השאלות שהיו לי בראש בעודי מתיישבת על הספה מולו,
״תשאלי הכל״ אמר כאילו שמע על מה אני חושבת,
הקרבתי את ידיי צמוד אליי,לרגע השפלתי את מבטי, כשאני מסתכלת למטה אני מתקשה להאמין שזאת המציאות. כשאני לא רואה אותו נדמה לי כאילו הוא דמות עליו אני חולמת.
״מה עשית?״ שאלתי, את השאלה הברורה.
יכולתי להשבע שראיתי חיוך, לא הייתי בטוחה כי זה עבר מהר.
הוא הסתכל למעלה, היה נראה שמחפש איך להתחיל.
״לא עשיתי.״ אמר לבסוף.
הסתכלתי עליו מבולבלת,
למה הוא מתכוון?
״אני אסביר״ הוא נעמד לפתע, הוא התקדם לכיוון הקיר ששם ניצב הגרפיטי שתפס את הכי הרבה מקום בחדר.
״את רואה את זה?״ שאל ואני הנהנתי.
הוא העביר את האצבע שלו על שאריות הגרפיטי המחוספסות ולבסוף הסתכל על האצבע וניקה את הלכלוך הנותר.
״ציירתי את זה לאחר שהפלילו אותי,״ התחיל,
״יום אחד,
חזרתי הביתה אחרי יום עמוס, וכשהגעתי, בואי נגיד שלא ציפה לי מחזה קסום.
במקום אמא מבשלת, אבא יושב על הכורסה ושותה קפה, ואחי, שיושב לידו ומספר לו חוויות ממה שעבר עליו בבית ספר.״
הוא עצם לרגע את עיניו, הירוק הקסום נעלם. הגוון היפה והשליו שנהגתי לראות, היה כאוב עכשיו,
הוא פתח אותן לבסוף וחייך בעצב, כאילו ראה את הזיכרון ממש מולו.
״אמי הייתה שרועה על הרצפה, דם כהה הכתים את חולצתה,
אבא שלי לעומת זאת כן היה על הספה, אבל כמו אמא שלי, דם הכתים גם אותו.
אח שלי היה מאחוריו, היה נראה שאבא ניסה להגן עליו מפני אותו דבר.״
עצר שניה וניסה לנשום עמוק, הוא סגר את ידיו בחוזקה, הזיכרון הרתיע אותו.
״ואז האשימו אותי.״ אמר.
הזדעזעתי, נער חוזר הביתה, ולא רק שאיבד את המשפחה שלו, גם מאשימים אותו ברצח שלהם?
״מאז, הפכו אותי לרוצח.״ הוא בא לעברי, התקדם בצעדים קטנים,
עכשיו הוא נעמד ממש מולי. הסתכל לי לתוך העיניים,
ואני ראיתי רק כאב.
״אם לא אמרו לך פעם.״ הוא לחש, הוא היה קרוב מספיק כדי שאשמע מצוין.
״מילים ומעשים משפיעים בסופו של דבר.״
ככל שדיבר יותר, ככה הכרתי אותו יותר.
״הם הפכו אותך לרוצח, ובסוף זה מה שנהיית״ סיכמתי את הכל.
זה לא הוגן.
כלום לא הוגן.
״אתה בוחר איך להיות״ היה נשמע כאילו הצדקתי אותם. פחדתי שיחשוב ככה, אבל הוא רק חייך, עם העיניים הטובות שלו, שהן ממש לא של רוצח.
״הם בוחרים איך תהיה.״ הוא ענה לי, ואני הרגשתי צער בשבילו,
הוא מספר את האמת ?
״למה לא דקרת אותי?״ לא פחדתי, כמו באותו יום, הרגשתי רק ביטחון.
הפנים שלו התרכזו בי, הוא הקשיב לכל מילה שאמרתי, הוא שמע כל שאלה וחיפש את הדרך הטובה ביותר לענות לי עליה,
״כי לא יכולתי,״ הוא העביר את ידו אליי, כאילו מחכה שאחזיק לו אותה, אבל לא. הוא רק הניח אותה לידי,
״את עוד יכולה לתקן את זה, לכי. אני סומך עליך״ אמר ובלי להוסיף כלום הוא התרחק.
אין מצב.
לא רוצה.
״לא״ אמרתי ונעמדתי מאחוריו.
הוא נעצר אבל לא הסתובב, השתיקה לחשה לי שהוא לא מרוצה מזה.
אבל לא היה אכפת לי.
״את העולם שלך אפשר להציל, אני לא מתווכח על זה״
באותה מהירות שאמר את זה ככה נעלם.
ועל זה לא הספקתי להגיב.
YOU ARE READING
Human shield
Romanceאת ילדה רגילה, חושבת שכל השטויות של בחוץ לא ישפיעו עליך, כי את הרי מיוחדת לא ? אין לך מושג כמה את טועה, הכל יכול להשתנות אם רק תורידי את המגננות שלך, אם רק תתני לאדם אחד להגיד לך מילה קטנה, וזהו, את שבויה. אז מה קורה פה בעצם ? רוצח מסתורי מופיע, אב...
