Human shield

- 6

השעון המעורר צלצל, מיהרתי לקום להשתיק אותו, כשהבחנתי שבלייק לא לידי, איפה שהוא שכב היה ריק, וחלון היה פתוח, כנראה שהוא יצא מוקדם יותר, הנוכחות שלו עדיין הייתה בחדר אז שיערתי שלא יצא לפני הרבה זמן.
קמתי מהמיטה באסיפת כוחות, והתחלתי להתארגן.

״מה אמרת?״ בן שאל כמבקש שאחזור על זה שוב, רק חבל שזאת בפעם החמישית שהוא שואל.
״בלייק בא אליי אתמול.״ חזרתי על עצמי שוב, בן בא לשאול שוב אבל הכניסה של ארין קטעה אותו, ״בוקר טוב״ קראה בקול כשהיא מדלגת לכיווננו, בן שכח לרגע על מה דיברנו ופנה לארין, ״איך ישנת?״ בן שאל את ארין בנימוס, ממתי בן נימוסי? ארין מיהרה להגיב לבן, כאילו אם תאחר בכמה שניות הוא יעבור הלאה. ״ישנתי מצוין האמת, באתי וישר קרסתי.״ היא זזה תוך כדי שדיברה, ארין נראתה ליד בן כל כך קטנה, היא הייתה נמוכה יחסית ורזה, והוא היה גבוה וחסון.
״אה יפה, בלי הסחות דעת מיותרות, ככה צריך ארין.״ בן דיבר אליי הפעם, הרגשתי את הנימה הצינית אצלו, ולא אהבתי את זה.
אני בן וארין התקדמנו לחדר יצירה, לעתים, נותנים לנו שיעורים חופשים כדי לפתח את שאר החושים שלנו, רק חבל שהם לא מועילים, חוץ מחדר מוזיקה,
כל אחד מתחבר לחוג אחר, בן למשל, מתחבר לחדר ספורט יותר, יש לו שותף קבוע, דניאל.
הילד הכי נחשק בבית ספר, לא שאני מבינה למה, הוא שחצן, גס, ולא מעט מציק לבנות.
והוא מסתובב עם ניק, שהוא לשם שינוי דווקא נחמד, אף פעם לא הבנתי את החיבור בינהם, קשה היה לי להבין איך ילד כל כך גס ולא חביב, מסתובב עם ניק הנחמד.
בכל מקרה, נכסנו לחדר יצירה ואני וארין התפצלנו מבן, שפגש את שני החברים שלו, מי שדיברנו עליהם : דניאל, וניק.
אני וארין ישבנו בקצה החדר, כשאנחנו לוקחות חומרים ומתחילות ׳לשפוך את הרגשות שלנו׳ כפי שהדריכו אותנו.
לא עבר הרבה זמן וכבר החבורה של בן התקדמו לקראתנו, זה לא הולך להיות נחמד.
״תראי״ בן אמר לארין בזמן שהתיישב בשולחן שלנו, ניק ישב לידי, ודניאל ישב מצדי השני. בעוד שבן מראה לארין מראה קסומה שיצר שכשמרימים אותה רואים סוגים שונים של חיות, ארין כמובן התרגשה בתגובה, והתחילה להראות לו על מה היא עבדה.
״רוצה לראות את היצירה שלי?״ שאל דניאל, ולא חיכה לתשובה, הוא הוציא אותה מקופסא קטנה אדומה שפתח לעברי,
״אם זה עוד אחד מהשטויות שלך אני אוותר,״ השבתי בזלזול כשאני חוזרת להתעסק ביצירה שלי, שלא הייתה מעניינת כמו האחרים, לעומת כולם, אני התחברתי יותר לצד המוזיקלי, אז התחלתי לצייר כלים, שבכל כלי מסתתר סיפור.
ניק עבד על ציור של אישה, זה היה מהמם, הרגשתי בעיניים של האישה את הסיפור שלה, שמלה אדומה עטפה אותה, וחשפה לה את עורה הכהה, ניק היה מוכשר מאוד. בעצם, כל אחד פה היה מוכשר במשהו.
בן היה טוב ממש במחשבים ובקרב מגע, ארין אהבה לשיר, ניק הוא אומן בציור ופיסול, ודניאל היה טוב בלגרום לבנות ליפול אחריו, אה כן, וגם בנגינה על פסנתר. מה שבכלל לא תואם לו.
״והנה היצירה שלי״ אמר דניאל לבסוף כשהוא מוציא פסל, עשוי מחומרים לא ידועים, אבל היה יפה במפתיע.
היא הייתה בצורת שרשרת של מפתח, ובתוך המפתח הייתה אבן.
״וואו דניאל״ אמרתי בהפתעה, לא ידעתי ולא ציפיתי לדבר כזה.
״אל תפלי לזה״ בן מיד מיהר להשיב, הרמתי את מבטי לבן שהניח את היצירה שלו ליד ארין והתקדם לכיוון שלנו. ״מה הסוד?״ הוא פנה לדניאל כשהוא מרים את היצירה שלו ובוחן אותה, ״ניק?״ הוא שאל הפעם את ניק, שהיה נחמד מכדי להפיל את דניאל.
״נו איזה סוד יכול להיות פה, אני אומן מלידה פשוט.״ דניאל ענה לבן בזמן שחטף את היצירה מהיד שלו, בן לא קנה את זה. הוא המשיך להסתכל עליו במבט סקרני.
ארין התיישבה ליד בן והוציאה אותו ממחשבותיו, בן מיהר להגיב לה והם חזרו לדבר.
״בן״ קראתי, והם הפסיקו את שיחתם, ״אני חושבת שאנחנו צריכים לדבר, על מה שסיפרתי לך קודם.״ אמרתי לבסוף, אני לא צריכה לחכות בשביל לדבר עם החבר הכי טוב שלי, למה שאצטרך.
״עכשיו?״ הוא שאל, ״עכשיו.״ עניתי.
משכתי את בן מהשולחן עד לכיוון הדלת, עמדנו רחוק מכולם עכשיו, יכולנו לדבר.
״על מה את רוצה לדבר?״ שאל בן. איזה שאלה מיותרת, על מה עוד אפשר?
״על בלייק, זוכר?״ הייתי רצינית, רציתי שיתרכז. ״אה.״ אמר ונאנח, כאילו מאס בנושא.
״אני לא מבין על מה יש לנו לדבר,
הייתה לך הזדמנות לשאול אותו, ולא עשית את זה.״ הסביר את המצב הנתון, והוא צדק. אבל הוא לא היה שם בכדי להבין, אף אחד לא. בלייק לא כמו שכולם חושבים, הוא אחרת.
״תהיה לי הזדמנות לשאול אותו שוב,״ השבתי לבן, בן נראה משועמם כבר מההסברים שלי, פתאום הצטערתי שלא שאלתי את בלייק,
הרגשתי מטומטמת, נתתי לרגשות לערבב אותי. לא רק אני בסיפור הזה, יש גם את בן.
״אני אהיה איתך שם, אין מצב שאני משאיר אותך לבד.״ בן אמר, ״אין מצב בן, הוא לא יאהב את זה שיש עוד אדם בסיפור.״ הגבתי לאמירה הלא נחוצה הזאת, למה שיהיה איתי שם, לא נשקפת לי שום סכנה.
״שלא יאהב, את מי זה מעניין?״ בן הגיב כבר שלא בהגיון, שמעתי שהרגשות כעס שלו מדברים במקומו, הוא גם נתן לרגשות להתערבב, לא יכולתי להאשים אותו, זה לא שזה לא קרה לי.
״אותי.״ אמרתי לבן. בן לא נראה מרוצה מהתשובה, בזמן באחרון בכלל קשה לרצות אותו, ״למה שזה יעניין אותך?״ היה נשמע שקול ההגיון שלו חזר אליו, לרגע שמחתי,
״הוא פושע בכל זאת, אתה רוצה להתגרות בזה?״ השתמשתי בקלף הזה, זה לא היה הדבר שהכי רציתי לעשות, אבל זה מה שנשאר.
״נדבר על זה אחר כך״ ראיתי שהוא בא להגיב ועצרתי אותו, ״החברה שלך קוראת לנו.״ אמרתי והצבעתי עם מבטי על ארין. שלא נראתה שמחה ליד שני הגברים האלה, עם דניאל היא בכלל לא יצרה תקשורת,
וניק לא מדבר הרבה, כנראה נצטרך להציל אותה.

הלכתי עם בן לתיכון הישן של אחי, לא היינו צריכים להתגנב או משהו כי היה להם יום פתוח, מהזיכרון המעורפל שלי, אני זוכרת בערך איפה הכיתה שלו הייתה, גררתי את בן אחריי, תלמידים רבים היו שם, חלקם למדו בתיכון, חלקם לא. אבל בכל זאת היה משהו מרגיע בתיכון, למרות כל התלמידים, עדיין היה שקט יחסית.
כשהגענו לארון של ההצטיינות נעצרתי, לידי מיותר להכנס עד הכיתה, פה יהיה לנו מספיק מידע שנצטרך.
״תחפש, דילן בין,״ אמרתי לבן תוך כדי שאני מחפשת בעצמי, אם נמצא את אח שלי, נוכל למצוא גם את השכבה שלו, ואז נגיע לבלייק.
רפרפתי אחר שמות, אשלי, מיין, ליילה,
״דילן בין.״ מבטו של בן נעצר על תמונה, זאת הייתה תמונת הצטיינות, כשאחי דילן זכה בהצטיינות שלו, במשחק. ״הנה ספר המחזור שלהם.״
הצבעתי על ספר שלא נראה כזה ישן, בן מיהר להרים את הספר ולדפדף בעמודים, היו שם מלא שמות, תמונות, תיאורים, אבל את בלייק עדיין לא מצאנו.
בן פתאום הפסיק לחפש, הוא הניח את הדף לאט כשהוא מתעמק על תמונה מסוימת, כנראה שמצאנו את בלייק.
״תראי״ סובב את הספר עכשיו לכיווני, התקדמתי אליו, וראיתי את בלייק, ״זה הרוצח שלך?״ בן שאל כדי לודא, יכולתי לראות את התמונה של בלייק, אבל בתמונה, הוא חייך חיוך אמיתי,
החיוך שלו נפרס על שפתיו כאילו ציירו את זה, עיניו שידרו שלוה כמו עכשיו, אבל היה בעיניו גם שמחה, מה שלא קיים עכשיו.
״זה הוא,״ אמרתי לבסוף. בן הרים תמונה שניצבה ליד התמונה של אחי והחל להקריא ״בלייק ריגר, קבלת הצטיינות בלה בלה בלה, לתואר בלה בלה בלה, הנער הכי ספורטיבי בתיכון.״ אמר בן והסתכל עליי, יופי, ממש פרט חשוב. בלייק הצטיין בספורט.
״מה זה עוזר לנו?״ שאלתי את בן תוך כדי התעסקות בדפדוף ספרי
הטיולים שלהם. ״את לא זוכרת היילי?״ שאל בן בתמיהה.
הסתכלתי על בן, מחכה שאזכר, אבל כלום לא עלה לי לראש, ואז התייאש והסביר.
״ביום, שאח שלך לא חזר הביתה, וכשהוא חזר, הוא התחיל להסביר שחבר שלו, הנער הספוריבי ביותר בבית ספר, שבר את הרגל ולא יכל להתחרות בתחרות הארצית.״ הוא התחיל לספר והזכרון לאט לאט חזר לי, אני זוכרת. איך הוא סיפר לי שחבר שלו שבור, שהוא לא יכל להתחרות, והוא קיבל את זה קשה, כי הוא התאמן כל כך קשה ובסוף הכל ירד לטמיון. ״אח שלך היה חסר הרבה בבית, הוא הלך לטפל ולעזור לו, לעודד אותך ולהיות שם בשבילו.״ בן סיים, ואני הסתכלתי בו בהפתעה. לא יכול להיות כל הדבר הזה, איך אף פעם לא שמעתי עליו, אף פעם הוא לא הראה לי אותו, אם הם היו חברים כאלה טובים. ״אז, אתה חושב שדילן ובלייק היו קרובים פעם? שהחבר הפצוע של דילן, היה בלייק?״ שאלתי את בן כאילו הוא יכל להביא לי תשובות, אבל הוא לא. כי הוא לא בלייק,
אז למה בלייק לא סיפר לי? מה הוא מסתיר?
״אני לא יודע היילי״ אמר בן והניח את הספר על המדף, הוא באמת לא יודע, גם אני לא. ״אבל אנחנו נברר.״ אמר ותפס לי את היד, כשהוא מושך אותי במסדרון,

לאחר כמה רגעים, עמדנו מחוץ לכיתה של דילן, הכיתה בה בילה אחי חצי מהזמן שלו, ואולי גם בלייק.
החקירה לא הסתיימה, יש כל כך הרבה שאלות פתוחות שמחכות להפתר,
ואנחנו נפתור אותם.