Human shield

- 19

״אתה משוגע דניאל?״ צעקתי בשקט, זה היה נשמע כמו לחישה מוגזמת.
הוא עמד מולי בשקט, הוא הסתכל עליי עם מבט אבוד.
רציתי מאוד לעזור לו ולהגיד שהכל בסדר אבל זה לא סתם צרה. ״זה פאקינג ילד דניאל, מה עובר עליך?״ נשמעתי כעוסה במיוחד. לא ידעתי אם הייתי כועסת יותר או פשוט שבורה. זה היה נשמע לי כמו חדשות נוראיות. למרות שאלו חדשות כל כך יפות וטובות. אבל עם אמה ?
למה ? מתי ?
״זאת הייתה טעות היילי, אני באמת מצטער.״ הוא התנצל, אבל התנצלות לא תתקן מצב כזה. זה חיים, זה לא צחוק. ״דניאל, אתם בטוחים?״ שאלתי הפעם ברוך, למרות התחושה הרעה שהרגשתי. לא רציתי להוציא הכל. גם למרות כל הצחוקים שלנו, זה לא כאילו באמת דיברנו על היחסים שלנו. אבל הרגשתי שמשהו טוב נבנה, כנראה שטעיתי.
״אני לא יודע.״ דניאל אמר, הוא בילגן את שיערו בעצבים, ויישר אליי מבט נואש.
״אני אפילו לא יודעת מה להגיד לך.״ זרקתי אליו את המילים כאילו כבר חסר לו דברים להתמודד איתם.
אם הכל יסתדר, אמה תהיה אמו של הילד שלו. זה הסוד שהם הסתירו כל הזמן הזה,
אבל זה אלו לא מסוג הסודות הקטנים שחשבתי שיהיו. זה סוד גדול. יותר מדי, זה תינוק.
״יודע מה דניאל?״ הוא הסתכל עליי יודע שאגיד משהו שיהרוס אותו, אבל למרות הכל, דניאל היה צריך חיזוק. הוא היה צריך חבר.
״זה דבר נפלא.״ אמרתי הפעם ביותר הבנה, הוא לא צריך נזיפות עכשיו. הוא צריך תמיכה. האדה. ״תאר לך, דניאל קטן משלך. זה קסום דניאל, אתה יצרת חיים.״ חייכתי אליו והחזקתי את ידו. הוא נראה רגוע יותר עכשיו, שמחתי לראות אותו נרגע.
הרגשתי מן תחושת הקלה שגרמתי לכך. והחזרתי לו בחיבוק.
הוא עטף אותי, ולמרות שאני זאת שאמורה לנחם אותו, הרגשתי כאילו הוא זה שמנחם אותי. התחושה החמימה שעטפה אותי כשהוא חיבק אותי העבירה בי גלי רוגע. ״גם אם זה נכון, אתה תעבור את זה דניאל. ואתה תהיה אבא נפלא.״ לחשתי לו. הרגשתי את דניאל מחייך.
ולבסוף גם יצא לי לראות את זה. כל המצב הזה ריגש אותי, הרגשתי איך דמעות מטפסות מעלה, וניסיתי להדחיק אותן. אבל חלקן ברחו להן.
״למה את בוכה יפה?״ הוא מיהר לנגב לי אותן. וחיבק אותי בחזרה. הנחתי את ראשי על חזהו ונצמדתי אליו. הדמעות לא פסקו. גם התרגשתי בגלל דניאל, וגם כל מה שעבר עליי פשוט התפרץ.
אהבתי את הנוכחות של דניאל איתי, אבל ידעתי שזה רק זמני לפני שדניאל יצטרך לטפל באמה. אז ניצלתי את זה.
כמובן שבן ידע את זה, ובגלל זה הוא הגן על דניאל והסתיר את זה.
נזכרתי בהתנהגות המוזרה של דניאל כשאמה רצתה לדבר איתו וכשהצטרפה אלינו.
דניאל טוב מדי.

״כשארין שפכה בטעות את המשקה על המלצרית.״ בן לא הצליח לסיים את סיפורו, הוא צחק כל כך חזק שרק הצחוק שלו גרם לי לצחוק אחריו.
״הפרצוף שלה.״ הוא סיפר בשלבים, ארין נראתה מובכת והסתתרה מאחורי ניק שגם צחק.
דניאל ישב לידי כשהוא מקשיב להם ומשתעשע מכל הסיפור. הוא נראה טבעי כל כך אחרי אתמול. הרגשתי טוב לאחר שראיתי שהתאושש. אבל כך היה דניאל בדרך כלל.
הם המשיכו לדבר על כל החוויות שצברו במהלך הנשף, ואני ודניאל הקשבנו כאילו לא היינו שם, באמת בקושי היינו.
לאחר שבן סיים את כל תכולת המגש שלו, היו עוד שני שיעורים אחרונים ומיהרנו לצאת מחוץ לבית הספר.
״יש סרט חדש שיצא, אולי נלך?״ בן הציע, ארין הסכימה מיד. וניק מיד אחריה.
לי לא היה הרבה מה לעשות ממילא אז הסכמתי.
״דניאל אתה בא?״ שאלתי את דניאל שהיה שקוע במשהו אחר. דניאל היסס לרגע ואז ענה ״אני חושב שאלך לנוח״ הבנתי את ההחלטה שלו ומיהרנו להפרד ממנו לפני שהתרחקנו.

נכנסנו לסרט לאחר שהייה ארוכה בכמה חנויות שבן וארין גררו אותי ואת ניק לתוכם.
הוקל לי, שנאתי להסתובב יותר מדי.
היינו בתוך האולם, ישבנו בשורה הכמעט לפני האחרונה, בשורה שבן אהב תמיד. כל הזמן הוא התעקש שנשב שם. אני ישבתי ליד בן שישב מימיני, וארין שישבה משמאלי. ניק ישב על ידה מצד שמאל. הסרט כבר התחיל, בחרנו בסרט אימה דווקא, יותר נכון בן בחר. זאת הייתה אווירה מעניינת לשם שינוי. לפחות בשבילי, אבל לפני שסיכמתי את כל המסקנות הוכח לי אחרת. בן בחר סרט מזעזע, ארין לא פקחה את עיניה לרגע מרוב בהלה. בן היה נראה מרוגש כל כך שזה הפחיד אותי.
הילדה החזיקה את הבובה שלה, ועמדה להכנס לארון. בתוך הארון הגדול היה אמור לצוץ משהו, כולנו ידענו. האקט הרגיל של סרטי האימה כמובן.
הסאונד של הסרט נשמע חזק יותר מתמיד. יכולתי להרגיש בצעדים שלה, כאילו זאת הייתה אני שם.
אבל כשהיא פתחה את הארון לא התגלה כלום. נשמתי לרווחה.
רגע לפני שכבר הרגשתי את תחושת ההקלה, עיניים מתגלגלות יצאו מהמדף השני וכירסמו למוות את הילדה. צרחות נשמעו ברקע, לא ידעתי אם מהסרט או מהאולם עצמו.
ארין התחפרה בניק, בקטע הזה הבחינה. ואני שמתי לב שאחזתי לבן את היד חזק מדי. הוא זעק יותר מהילדה בסרט.
בסצנה הבאה, כבר משכתי את כל הזרוע של בן אליי, הפחד ניכר בי. זה לא היה סרט אימה רגיל כמו שאני ובן נהגנו לראות. זה היה יותר טראומתי משציפיתי.

״זה היה נורא, פעם אחרונה שבן בוחר סרט.״ ארין נזפה בבן, היא עדיין לא שיחררה את ניק. אנשים מצאו בזה דבר חמוד. אני מצאתי בזה מעייף.
בן היה נראה כאילו חזר מפינת ליטוף. יכולתי להשבע שראיתי ניצוץ של סדיסטיות בעיניו.
״אני רעב.״ הוא התלונן וטפח על הבטן שלו. ״איך אפשר לאכול אחרי סרט מבעית שכזה.״ ארין לחשה לניק, אבל למרות שלחשה, שמעתי אותה וצחקקתי.
האמת שגם אני הייתי רעבה, וגם ניק.
לאחר מכן כולנו ישבנו לאכול במקום כלשהו ויצאנו משם די מאוחר מכשציפינו.
״איך אשן בלילה?״ ארין קראה בקול. ״איכשהו,״ בן השיב לה בפשטות. הוא היה לבוש בחולצה קצרה למרות הקור שהיה בחוץ. וכששאלתי אם קר לו הוא השיב שלא.
״אני חושב שאלך לבקר את דניאל.״ אמר בן כבדרך אגב. הוא חפר בכיסו עד שמצא את הטלפון שלו.
לאחר כמה שניות שדניאל לא ענה לו הוא ויתר על הרעיון ופשוט ביקש ממני שאתנחל אצלו. ״כי מחר ממילא חופש.״ כפי שאמר בן.
בהתחלה סירבתי כי יש לי הרבה לעשות, אבל בן לא ויתר, הוא הציע כמה נהנה, ונשחק, ונאכל, ונצא.
לבסוף הסכמתי ובן היה נראה מסופק.
מיהרנו לאסוף כמה דברים בסיסים ושגרתיים מביתי, והלכנו להתנחל בביתו של בן.
כמובן שאשן בחדר של אחותו, כפי שתמיד עשיתי, לא הייתי ישנה עם בן. כל הדרך תכננו כל כך הרבה מה לעשות שזה נראה כבר לא מעשי. אבל שמחתי לא לחשוב על בלייק לשם שינוי, או על דילן. אלא על דברים פשוטים של נערים בגילי.
לאחרונה ניסיתי להעלים כל הזמן את המחשבות עליהם, ועל מה הם עושים. ואם חושבים עליי.
את כל הכאב הדחקתי עם עצמי, לא רציתי להרוס לעצמי את הזמן של השנה האחרונה בתיכון.
כי בכל זאת, מגיע לי ליהנות מהחוויות, ולרכוש זכרונות כלשהם.
אפילו טיול סוף השנה התקרב והלהיב את כולם.