״מחכה למישהו?״ קול מתנשף לחש מאחוריי, הסתובבתי. פגשתי במבט של נער, גשם שטף את פניו, עיניו היו עמוקות וירוקות, ושיערו היה מבריק, שחור. שנפל על פניו בצורה מושלמת.
״לא ממש״ עניתי. ישבתי על הספסל כשאני סוגרת את הספר שהרגע עיינתי בו, ומכניסה לתיק.
״יש מצב את עוזרת לי?״ שאל ושעשוע קל חלף בעיניו. פחדתי להסכים, לא הכרתי אותו בכלל.
לאחר שעתיים שהייתי צריכה להעמיד פנים שאני והוא מדברים באיזה ספסל, כדי ש׳לא יזהו אותו׳ התקדמתי לכיוון הבית. הוא ליווה אותי. ושיחק בשיערות ראשו הרטובות. הוא היה גבוה, הייתי צריכה להרים את ראשי כדי להסתכל עליו בזמן הליכה.
״תודה,״ אמר לבסוף. הצעדים שלו האטו, בהתאם לשלו האטתי את שלי גם כן,
״ואגב,״ הוא הסתכל בשעון שענד הפעם. הוא כיוון אותו מחדש. ולאחר שסיים התבונן בי, ״אני פושע,״ אמר וקרץ לעברי. עוד לא הספקתי להגיב. והוא תפס לי את כף היד ונשק לה, לא הזזתי אותה, הנחתי לשפתיו הרכות לנשק לי את כף היד.
ולאחר מכן, הרים את ראשו, הסתובב, ונעלם.
נזכרתי בפגישה הראשונה שלי עם בלייק,
לא ידעתי אז לאן אני נכנסת, לא ידעתי עד כמה זה מסוכן. וגם אם ידעתי, לא רציתי להאמין בזה. נזכרתי בכל הפעמים בהם בלייק כיוון מחדש את שעונו. תמיד העברתי את זה, חשבתי שסתם יש לו שריטה, ג'וק.
״היילי״ קולו של בן העיר אותי ממחשבותיי. מיהרתי להסתכל עליו, כשהבחנתי איפה אנחנו. בתיכון נטבאק, היה אור בחוץ. והשמש קרנה עלינו חזק. הרגשתי את החום בעורקים מרוב החום החזק,
״בואי נכנס,״ הורה בן.
עברנו על המסדרון חמש פעמים, ולא מצאנו את הרמז השלישי, בן אמר שחייבים להיות לפחות שבע רמזים לפני שנדע לאן ללכת. הרמז הראשון היה בקפיטריה. ששלח אותנו לחדר ספורט ולאחר מכן למסדרון.
הדבר היחיד שמצאנו זאת שאלה כלשהי. של איזה מספר דילן הכי אהב, אני זוכרת שהוא אמר לי שאפס, בגלל שאפס יכול להיות התחלה, ואפס יכול להיות כלום, אבל לא ידעתי לאן לקשר את זה.
״איזה מן בן אדם חולני חובב את המספר אפס?״ אמר בן בעצבנות.
הרמזים הראשונים עברו ממש מהר. זה היה קל מדי, עד שנתקלנו בזה.
בן לא הפסיק להתלונן על כמה שהחיפוש של אח שלו היה ממש קל. ולמה לעשות דבר מסובך כל כך אם אתה רוצה שאנשים ימצאו את זה, זה לא שאנחנו חכמים במיוחד, ועוד שטויות שמלמל שם.
״בן!״ קראתי בקול. עליתי על התשובה, בזכות המלמולים חסרי הערך של בן, עליתי על התשובה. ״הוא אמר אפס נכון? אני יודעת לאן ללכת.״
הובלתי את בן במסדרונות המובילות לחדר ספורט, בן רטן שכבר היינו שם ולמה להחביא רמז במקום פעמיים.
אבל לא נכנסתי לחדר ספורט, נכנסתי לחדר שלידו. ״כיתת מחוננים?״ שאל בן, לא הגבתי, רק הובלתי אותנו לכניסה.
נכנסו לכיתה, שהייתה ריקה להפליא, בקושי תמונות ומדפים היו שם, קצת כיסאות, והלוח היה קטן. ״אח שלי תמיד אמר שהוא שונא את כיתת מחוננים, תמיד הם התנשאו מעליהם, אז הוא החשיב את כולם לאפסים,״ הסברתי לבן שהיה נראה אבוד, ״ממש דרך נקמה יצירתית,״ בן אמר כשהוא מחייך ונותן לי להוביל אותו.
״מצאתי,״ אמר ונתן לידו להשלח לעבר הפתק הקטן שהיה שם, עברנו ארבעה רמזים, נשארו עוד שלושה. ספרתי לעצמי.
בקרוב נמצא את האמת על בלייק,
״ירוק זה מבחיל״ בן הקריא בקול מתוך הפתק, זה כבר כולנו ידענו למה דילן מתכוון בזה, הסתכלתי על בן כששנינו קוראים בקול ״מטבח,״
בדרך למטבח אני ובן דנו בנושא השעון,
״התאריך זז קדימה,״ אמרתי בקול לבן, שהסתכל בטלפון שלו לבדוק אירועים מאותו יום בפעם השלישית, אבל כלום לא היה חשוב,
מה כבר כל כך חשוב בכל התאריכים האלה, ״אולי אנחנו צריכים לשמור את כל התאריכים ובסוף ליצור מכולם משהו?״ בן אמר כשהוא מסתכל עליי מחכה שאגיב, זה נשמע טיפה מטופש, מה כבר אפשר ליצור בתאריך, רגע..
״בן, אולי בכל תאריך יש מקרה דומה שקרה שיגלה לנו מה לעשות,״
זה היה נשמע כבר יותר הגיוני, בן הסכים איתי ומיד כתב את התאריך החדש בטלפון שלו,
הגענו למטבח סוף סוף, ומיד מצאנו את הרמז החמישי, כנראה שזה לא קשה אחרי הכל, לקחנו את הרמז החמישי והפסקנו להיום.
למחרת, ישבנו אני בן וארין בקפיטריה, כשכל אחד התלונן על כמות השיעורי בית שגייל - המורה למתמטיקה, נתן.
הצלצולים של ההפסקה פסקו, כל אחד היה אמור לדעת לבד מה הייתה שעת הכניסה לשיעור, עד שזה יתוקן להבא.
״ארין מה השעה?״ שאלתי כשראיתי אותה עונדת שעון על ידה הקטנה,
היא הסתכלה בשעון שלה והנידה את ראשה כשלא יודעת,
״תבדקי בשעון,״ אמר בן את הברור מאליו, ארין הורידה את ידה מהשולחן והכניסה את ידה לתוך שתי רגליה, ״השעון שלי לא עובד,״ הסבירה לבסוף,
״אז למה את עונדת אותו?״ שאל בן, ארין לא ענתה, היא לקחה עוד ביס מהסלט שלה ולגמה ממיץ התפוזים,
צפצוף נוסף נשמע, מיהרתי להסתכל בשעון, תכף התאריך יתחלף.
אני ובן הסתכלנו אחד על השניה, ידענו שתכף נדע מה התאריך הבא. ונוכל לקשר את המקרים בין כולם.
אך הפעם, הצפצוף נשמע חזק יותר, זה לא בא רק מהשעון שלי, הבחנתי שארין מסתכלת על השעון שלה, השעון שלה גם צפצף, אני בן קלטנו את זה ביחד והסתכלנו אחד על השניה בתדהמה, ארין הרימה את מבטה אלינו ונפגשה במבטנו.
״ארין,״ אמרתי, אבל היא שתקה.
יש לה שעון כמו שלי? היא מכירה את בלייק?
בלייק מביא לכל בחורה שהוא פוגש שעון כזה?
משכנו את ארין משם, ויצאנו מהקפיטריה.
ישבנו מול ארין, בהתחלה היה קשה לה להפתח, היא לא רצתה לספר, אבל מיד בן הוציא ממנה את האמת, ״אני עבדתי עם דילן, כשטסתי לחול.״ התחילה לספר, אני הרגשתי מבולבלת, איך לא ידעתי על אח שלי כלום?
״התחברנו, כל יום הוא ליווה אותי הביתה, הוא שיתף אותי בדברים והשביע אותי שלא אגלה,״ המשיכה והשפילה את מבטה כלפי מטה,
״יום לפני התקרית, הוא היה נראה לחוץ, כאילו ידע שזה יקרה, כאילו חש בזה. הוא מיד העביר לי את השעון הזה, ומעטפה.״
המשיכה להסביר, אבל פה איבדתי אותה, לאח שלי היה את אותו השעון?
ברור שהוא קשור לבלייק, אחרת למה שיעשו את אותו דבר, ולמה הם עשו את זה בכלל?
בגלל זה בלייק מצא אותי? כי אני אחות של דילן?
״ואז קרתה התקרית,״ היא אמרה, הפעם בכתה, קולה היה רועד ככל שהמשיכה את הסיפור יותר, חלקים מסוימים היו לא נחוצים, כאילו ניסתה לנפח את הסיפור כי לא ידעה מה להגיד.
הדמעות שלה לא פגעו בי,
כבר לא ידעתי מה מזויף אצלה,
״לפני התקרית הוא אמר לי לבוא ולפגוש אותך, שאמרתי ששמעתי עליך הרבה באמת התכוונתי לזה.״
אח שלי הוא זה שדיבר עליי, לא הילדים בבית ספר.
הרגשתי חמימות פתאום.
מה אח שלי סיפר לה? מה הוא רוצה להגיד לנו בכל זה, ומה קרה בין בלייק לדילן. אבל נקודה אחרת למחשבה קפצה. ארין גם קיבלה את אותו השעון, במעטפה כתוב את אותו הדבר? היא פתחה אותה?
אז גם ארין קשורה לעניין, אפשר בכלל לסמוך עליה?
YOU ARE READING
Human shield
Romanceאת ילדה רגילה, חושבת שכל השטויות של בחוץ לא ישפיעו עליך, כי את הרי מיוחדת לא ? אין לך מושג כמה את טועה, הכל יכול להשתנות אם רק תורידי את המגננות שלך, אם רק תתני לאדם אחד להגיד לך מילה קטנה, וזהו, את שבויה. אז מה קורה פה בעצם ? רוצח מסתורי מופיע, אב...
