Human shield

- 7

אני ובן נכנסו לכיתה, היא הייתה ריקה. הדברים הבודדים שכיסו את הקיר הלבן היו תמונות, ספרים, ארונות, כיסאות, וכל מה שמאפיין כיתה רגילה.
הייתי פה כמה פעמים, עם אח שלי. אבל כשסיים את התיכון לא יצא לי לדרוך פה יותר.
התחלתי לגעת בקירות המחוספסים, הם היו נקיים.
בן החל לחפש בארון ספרים, ואני חיפשתי במדפים ובמסמכים שהיו שם. זה היה לפני המון זמן. למה שישארו פה דברים ?
הסתכלתי על המקומות הריקים, המושבים,
ואז התחלתי להתקדם לכיוון המושב שלו. אני זוכרת שהוא לא הפסיק להתלונן על כמה שהוא לא אוהב לשבת מול המורה. ושככה היא לא מפסיקה לבחון אותו.
התחלתי לעבור לאט לאט במושבים הראשונים, בעוד שאני מקשיבה לבן שמלמל דברים לתוך אותם ספרים, ״מי יצא איתך אלי אשטון,״ הוא דיבר לעצמו. והתחיל לספר בדיחות לא מצחיקות על הפוזות שבה היא מצטלמת.
הגעתי לכיסא האחרון, שהבחנתי בחריטה עם אותיות קטנות על השולחן, זה היה הכתב של דילן. קשה היה לפספס אותו, תמיד ירדו עליו שיש לו כתב של בחורה, הוא היה יפה ומסולסל. ״צאו להרפתקאה״ קראתי בקול בכדי שבן ישמע, בן הרים את מבטו אליי, והתקדם לכיווני תוך כדי שמניח את הספר שהיה בידו.
הוא העביר את ידו על החריטה בעוד הוא קורא את האותיות הכתובות.
״אני יודע מה זה״ אמר בן כשהוא מתקדם לכיוון ארון הספרים, הוא פתח מהר את הדלתות כשהוא עובר ממדך למדף, עקבתי אחרי כל פעולה שעשה במבטי. בן העביר את האצבעות שלו על הכתובות בצורה מהירה. ״באיזה אות זה מתחיל?״ שאל בן. ואני מיהרתי להסתכל ולהשיב לו. הוא החל למלמל ברצף את האות צ, עד שלבסוף הוציא את הספר העבה הגדול והניח אותו על השולחן, כשהוא מדפדף בעמודים.
״אחי למד כאן אם את לא זוכרת,
הוא סיפר לי. שהם היו מתחלקים לקבוצות, ולאחר מכן, חורטשים מילה או משפט כלשהו, ויוצרים משחק.
אם את עומדת בכל הפעולות שאומרים לך, את מגיעה למקום ששם כתובים השמות של הקבוצות עם פתק לעתיד.
רק אנשים שהאמינו שהחברות שלהם תמשך לנצח, ביצעו את זה.״
אמר ואז נעצר בפתק שהופיע על גבי פתיחת הפרק הבא,
״אז, אם נעבור על כל כללי ההוראות, נוכל לדעת אם זה בלייק?״ שאלתי בתקווה את בן, שהיה עסוק בקריאת אותו פרק. היו מסומנים שם מלא משפטים, ומעליהם היה פתק שאותו בן הספיק לקחת.
״יכול להיות,״ אמר בן כשהוא סוגר את הספר ומכניס אותו לתיק.
הוא לקח את הפתק שהיה מעליו, וטחב אותו בתוך כיס המעיל השחור שלו.
״אני אשב על זה בבית, עכשיו בואי נלך.״ אמר בן ומיהר להוציא אותי משם,

ישבנו אני ובן בדשא של בית הספר, עם ארין ודניאל.
בעוד שהם משתפים חוויות על מה שעבר על ארין בחול, ועל כמה שהתגעגעה הביתה,
דניאל שכב על הדשא בזמן שהקשיב למוזיקה עם האוזניות שלו, ובן הקשיב לארין שדיברה, אני הייתי עסוקה במחשבות על כל המידע שצרכנו, לא ידעתי גם מתי בלייק מתכנן להופיע, רציתי לדעת על הקשר בין דילן ובלייק, לפני שבלייק יבוא, כדי שאדע מה לשאול, שאדע מה להבין.
אבל בן אמר שנלך ביום אחר כדי שנוכל לעבור על כל כללי ההרפתקאה בלי שיפריעו לנו. סמכתי עליו.
״זה היה כל כך חמוד״ ארין אמרה. אפילו לא ניסיתי להתאמץ ולהראות כאילו הקשבתי, זה כל כך רדוד.
בן הגיב לה משהו והיא התחילה לצחוק כאילו שמעה את הדבר הכי מצחיק בעולם, התרחקתי טיפה מהם וישבתי הפעם ליד דניאל, הוא היה באוזניות אז הוא לא הבחין בי, יופי קצת שקט.
הסתכלתי על כמה שהאוויר יפה היום, ועל כל התלמידים שישבו בקבוצות ודיברו, זוגות, קבוצות, יחידים. הכל היה נראה בהיר היום.
״על מה את חושבת?״ הסתובבתי לשמע השאלה וראיתי את דניאל חצי יושב עכשיו, שאוזניה אחת בידו, ״סתם, דברים״ עניתי טיפה ביובש, לא היה לי כוח להסביר, הרמתי את מבטי לשמים, ונתתי לשיער לרדת
כלפי מטה בצורה מרעננת ומשחררת.
״בן מוציא מלא אנרגיות לאחרונה בשיעורי הספורט.״ דניאל אמר, הפעם הוא היה זקוף, יכולתי לראות מזווית העין שהוא מסתכל עליי, הורדתי את מבטי כשאני משקיפה על בן, השיער החום המבריק שלו היה נראה טוב למדי, והוא חייך ממשהו שארין אמרה, לא הופתעתי.
ארין נראתה זוהרת, השיער שלה זז ברוח והרוח נתנה לו מלא ברק.
העיניים שלה זהרו באור הזה. והעיניים החומות העדינות של בן הסתכלו עכשיו ישר,
״בטח הוא פורק לחצים,״ אמרתי לדניאל אחרי מחשבה ממושכת.
דניאל לא חפר בנושא, הערכתי את זה, הוא הושיט לי בחביבות אוזניה אחת, חשבתי בהתחלה אם לקחת אותה, ובסוף לקחתי,
מוזיקה נעימה התנגנה, ואני נשכבתי על ידו, היה לו ריח מרענן, הוא הסתכל עכשיו למעלה, כשהוא מביט בעננים שחולפים,
אני הרשתי לעצמי לעצום עיניים וליהנות מהאווירה הטובה.

ישבנו בביתו של בן, אני וארין צחקנו מהנפילה שקרתה לבן לפני כמה רגעים ובן המובך הלך להביא לנו משהו לשתות,
״היילי, מה קורה ילדה?״ אח של בן עבר בסלון ופרע לי את השיער,
הוא היה כמו תמיד, בוגר עם טיפה של שעשוע, ונראה קצת כמו בן חוץ מהשיער שלו, שהיה כהה מאוד.
״הכל מעולה בריאן, איך אצלך?״ הוא התיישב עכשיו לידנו כשהוא מדליק את הטלויזיה ומניח את השלט על השולחן, ״את יודעת, חיים של סטודנט.״ השיב תוך כדי שנשכב לאחור, תוך כמה שניות כבר איבדנו אותו והוא היה מרותק בטלויזיה.
בן הגיע וקרא לנו לעלות לחדרו, מיד הובלתי את ארין לחדרו של בן, ונכנסו ונשכבנו על המיטה בעצלנות, תמיד כשהייתי אצל בן, הרשתי לעצמי להתפנק, הרגשתי יותר בבית מבבית שלי, הכל היה משוחרר אצלו, האחים, ההורים, ביליתי פה חצי שנות התיכון שלי, שבן רצה שנלמד ואני פשוט התפרקתי על המיטה שלו והתחננתי שיתן לי לישון.
בישלתי עם אמא שלו, צחקנו מלא על בן, שוחחתי עם אבא שלו, וביליתי עם אחים שלו יותר מאיתו.
הרגשתי שהם המשפחה השניה שלי, הם היו פה כשדילן לא חזר, וטיפלו בי יפה, הרגשתי הכרת תודה גדולה אליהם.
״מתמטיקה.״ בן אמר וזרק את הספרים על השולחן, ״לא!״ ארין קראה בקול ולקחה את הספרים מבן, בן לא ניסה לקחת אותם, הוא גם היה
עייף מדי בשביל ללמוד למבחן הזה. והמשימה של ארין צלחה.
לאחר כמה שניות ארין הייתה צריכה לשירותים, אז בן הלך ללוות אותה, ישבתי בחדר שלו לבד הפעם, כשאני מביטה בחדר של בן, הייתי פה יותר מדי פעמים בשביל לדעת איפה נמצא כל דבר,
הארון הלבן של בן, שעמד בצד השמאלי של החדר, ארון לבן גדול עם מראה.
האמבטיה, המיטה, הטלויזיה הגדולה, המדפים, הספרים.
לפני שעוד הספקתי להסתכל אל המרפסת צלצול קטע את מחשבותיי,
הרמתי את הטלפון שלי, אבל הצלצול לא בא משם. שמעתי את הדלת נפתחת וראיתי את בן נכנס, ״אתה שומע את זה?״ שאלתי את בן שהתיישב לידי, הוא בדק בטלפון שלו, במכשירי חשמל הבודדים שהיו לו בחדר, מהמרפסת, אולי זה בא מבחוץ. אבל לא.
״היילי״ הוא אמר כשהוא הרים לי את היד, בחנתי אותה, ואז ראיתי את השעון, הצפצוף בא ממנו, לאחר כמה דקות שהשעון צפצף, הוא נעצר. רציתי לבדוק שלא קרה לו כלום, אבל אין פגע, בדבר אחד הבחנתי.
סובבתי לכיוון של בן את השעון, הסתכלנו אחד על השניה, השעון הוא..

״התאריך,״ אמר בן, ״הוא השתנה.״ השלמתי אותו.