כל היום הרגשתי ריקה, לא אכלתי, לא שתיתי, לא יצאתי מהחדר, פשוט נשכבתי במיטה.
באיזשהו שלב פשוט הפסקתי לבכות, כל הדמעות נגמרו.
לא דיברתי עם אף אחד,
אבל עד מהרה מצאתי את עצמי מוקפת בדניאל ובן.
הם ישבו לצידי בחדר, אחרי שהתאמצו כל כך להכנס. שמתי את השמיכה מעליי, הדחקתי את הנוכחות שלהם.
הם לא אמרו כלום, רק היו לצידי ושתקו.
הרגשתי יבשה, הרגשתי חלשה, הרגשתי ריקה ועצובה.
משהו שהיה איתי נלקח. בלייק לא קיים יותר, אותו האדם שאהבתי, שהציל אותי ודאג לי. שעזר לי בכל מה שרציתי והגן עליי.
אותו אדם נעלם.
הוא עזב אותי כדי שלא אפגע, הוא שמר עליי.
ועכשיו הוא למעלה, לא איתי יותר. לא אשמע את הקול שלו יותר, לא אסתכל בעיניים היפות שלו יותר, לא ארגיש את המגע שלו יותר.
לא אחבק אותו ואצחק מהבדיחות שלו. כי הוא איננו.
לא אשמע את המילים ׳אני אוהב אותך׳ ממנו שוב.
בלייק לא כאן.
והוא גם לא יחזור.
עצם המחשבה הזאת פירקה אותי שוב, הדמעות החלו לרדת שוב. והכאב התגבר כל פעם מחדש, זה היה טרי כל כך.
הוא לחש לי דברים שלא שמעתי. הוא קרא לי, ולא הצלחתי לגשת אליו.
״היילי,״ שמעתי את קולו של דניאל, בכל מקום אחר זה היה מרגיע אותי. אבל לא עכשיו, לא כאן.
״מה בלייק היה אומר אם הוא היה רואה אותך עכשיו?״ דניאל אמר. המשפט נשמע לי נוקשה מדי.
״הוא לא כאן, אז הוא לא יכול.״ השבתי באותה צורה. לא היה אכפת לי מי יפגע, לא היה אכפת לי מכלום.
באותו יום כבר נשלח לי מכתב בתוך מעטפה כחולה, מיד ידעתי במי מדובר.
ישבתי על המיטה, כשאני מניחה את המעטפה על ברכיי ומשחילה לבחוץ את המכתב.
פתחתי את המכתב, כשאני מביטה בכתב המוכר של בלייק. רק מלראות אותו כותב את השם שלי, הרגשתי עצב. מיד הדחקתי אותו והתחלתי לקרוא.
׳היילי,
הלוואי ולא היית צריכה לראות את המכתב הזה, אבל אני חייב. ולטובתך.
אני יודע שלא נפגשנו הרבה זמן, ובטח יהיה לך מוזר לשמוע ממני, אבל בבקשה תאמיני לי שהכל למענך.
יכול להיות שאחרי מחר, אם התוכנית שלי לא תעבוד, יש סיכוי שלא אצליח לומר לך כבר כמה דברים שהייתי רוצה.
היילי, את הכל בשבילי.
בהתחלה זה היה כלום, אבל הזמן עבר וכל מה שרציתי לעשות זה להגן עליך, לשמור שלא תפגעי.
אני באמת מקווה שאחרי הכל תהי מאושרת, תמצאי מישהו שיעניק לך את כל הטוב שבעולם. מה שאני לא יכולתי.
הלוואי והייתי איתך עכשיו, אני מקווה שאת שמחה במקום שבו את נמצאת.
בבקשה תשמרי על עצמך, כי אני כבר לא אוכל לעשות את זה.
היילי,
אני אוהב אותך, למרות הזמן הקצר,
הלוואי והיינו מספיקים ליותר.
אוהב לנצח, בלייק.׳
הרגשתי את עצמי נקברת תחת השמיכה שלי.
המשמעות שהכוכב הקטן בסוף המכתב העניק הייתה גדולה, ככה ידעתי שזה מבלייק. הדמעות שלי היו דמעות כואבות יותר, אני מחזיקה מסר מבלייק. מסר חשוב.
עבר שבוע, יום סיום הסמסטר, הלכנו מיד אחר כך לבית של דניאל.
בן אמר שיש לו משהו חשוב לספר לנו.
עדיין לא התאוששתי מהמוות של בלייק, לא עניין אותי כלום, באמת שניסיתי.
דניאל ואני דיברנו, והבנו שזה לא מתאים שנהיה ביחד עכשיו. בכל זאת נשארנו חברים טובים והנוכחות שלו לצידי עזרה לי המון.
ישבנו בבית של דניאל וצפינו בסרט.
באיזשהו שלב מהסרט קמתי ויצאתי למרפסת. רציתי לנשום קצת אוויר צח.
עמדתי שם, והרוח ליטפה אותי. הרמתי את ראשי לשמיים והבטתי בעננים.
״זאת הדרך הקלה ביותר בלייק, ובסוף בחרת בה.״ דיברתי עכשיו לעצמי, אבל כיוונתי אל בלייק.
רציתי לשפוך מתוך ליבי את הדברים שיש עליי. את הדברים שלא אמרתי.
״תמיד נלחמת, תמיד היית חזק. מה גרם לך לא להלחם נגד דילן? למה נכנעת?״ הקול שלי רעד עכשיו, נזכרתי בכל הפעמים בהם בלייק היה חזק ולא ויתר.
עד כמה שעברו עליו דברים לא קלים. הוא לא היה רוצח, ממש לא.
״היית צריך להשאר כאן, זה קשה מדי לאבד אותך.״ לחשתי עכשיו כנגד הדמעות שזרמו.
החזקתי את החזה שלי חזק, הרגשתי כמה כל מילה מנפצת לי עוד חתיכה מהלב.
״איך אני יכולה להתגבר על משהו שכזה בלייק?״ האוויר כבר נשמט ממני, הרגשתי את הכבדות בגרוני.
נשענתי קדימה כשהדמעות מתחברות עם הרוח ונשמתי עמוק.
״למה אתה לא פה? למה ויתרת?״ שאלתי שוב,
היה נמאס לי לבכות, וכל פעם מחדש זה קרה.
״גם לוותר זה קשה.״ שמעתי קול אחר עכשיו, הסתובבתי מהר וראיתי את בן. הוא חייך בעצבות לכיווני.
וליטף לי את הגב, הוא נעמד לצידי כשהוא נשען קדימה ומסתכל לאותה נקודה בה הסתכלתי.
״לוותר זאת האופציה הכי קלה.״ שללתי את תשובתו של בן.
הוא הוריד את ידיו, ונטה טיפה לצד ימין כשהוא נשען על ידו.
״כשאתה יודע שאתה משאיר דברים מאחור, הבחירה לא קלה. זה לוקח ממך.״ בן השיב לי בצורה רגועה. שמעתי את הנכונות בקולו.
״הוא השאיר יותר מדי דברים מאחור בשביל לוותר כזה מהר.״ אמרתי והפעם הסתכלתי על בן.
בן משך את גופו קדימה, הוא חשב עמוק.
ישבנו בדשא של הפארק, ארין נשכבה על ניק כשהיא משחקת לו בשיער, ודניאל נשכב לצידם נהנה מהשמש.
לא הכי נהנתי, אבל היה אוויר נעים.
נשכבתי לאחור, כשאני מסתכלת על השמים הבהירים, למזלי לא היה מסנוור מדי, ויכולתי ליהנות בשקט.
לפתע,
בן הגיע בריצה לכיווננו, הוא התנשף חזק וניסה לנשום עמוד.
ראיתי קצת בהלה בעיניו,
התיישבתי מהר כשאני מביטה בבן ומחכה שיסביר את עצמו.
הוא הניח מהר את המחשב על האדמה ומיהר להקליד משהו.
הוא סובב אלינו את המחשב, לא הבנתי במה אני מביטה, רק ראיתי את התוכנה בה בן היה עסוק לאחרונה.
הוא הגדיל את המסמך ולחץ על כמה נתונים שהופיעו בו.
בן חיפש את הנשימה ואז התחיל לדבר בשקט.
״אני יודע מה התוכנית של בלייק.״ הוא לחש לכיוון שלנו, הוא הסתובב עם גופו והתמקם.
דניאל האיץ אותו על שלקח את הזמן, ובן מיהר להמשיך.
״כשבלייק עזב, הוא ניסה במשך המון זמן לאתר את דילן.״
הוא התחיל, ואני נזכרתי בזמן שבלייק עזב אותי, שהוא אמר לי שזאת הפגישה האחרונה.
״והוא הצליח לאתר אותו, ועקב אחרי כל צעד וצעד שלו.״ הוא אמר עכשיו יותר בקול, הוא התקרב אלינו והתעמק בכל המבטים המרותקים שלנו.
״בלייק ידע מתי דילן יבוא אליו, הוא חיפש אחריו וידע מה הוא עושה בכל זמן נתון. הוא שיבש לדילן את התוכניות שלו, פעם אחר פעם.״
בן קם עכשיו, מתחילת השיחה התפלאתי איך הוא לא עשה את זה.
בן לא אהב לשבת.
הוא התהלך צעד אחר צעד. עד שלבסוף נעמד מולנו.
״הוא ידע מתי דילן יהרוג אותו, והוא רצה לוודא שדילן יאמין בזה.
הוא החליף לו את הכל, כל מה שדילן תכנן.״
כל מה שאמר נשמע פעמיים במוחי. נזכרתי בפרצוף חסר הפחד של בלייק. נזכרתי בפרצופו המפחיד של אחי.
הוא נשם עמוק יותר עכשיו, כי לקטע הזה, אף אחד לא ציפה. או חשב בכלל שיגיע.
״בלייק החליף לדילן את כל כלי הנשק ותכנן חלופה שלמה, הוא רצה לעבוד בשקט בזמן שדילן חושב שבלייק לא יפריע לא יותר.״
הוא תכנן שסוכנים יכנסו וירדפו אחרי דילן כדי שדילן ישמע שבלייק מת ואז יאמין שרודפים אחריו. ואז כשדילן נעלם״ בן מיהר להסביר אבל דניאל כבר המשיך אותו ״אז הוא יספיק לברוח.״ הוא אמר בשקט מדומה.
זה היה מטורף בכלל לחשוב עליו, הצלחתי לעכל בכלל מה קורה כאן.
הכל היה נראה מוזר, מוזר מדי.
כולנו הסתכלנו אחד על השני, כשהמחשבה היחידה שעולה לנו בראש נשמטת מפינו.
לא האמנתי למה שאני שומעת, לא הצלחתי.
״אז בלייק לא מת,
הוא ברח.״
כולם אמרו במקהלה אחת.
YOU ARE READING
Human shield
Romanceאת ילדה רגילה, חושבת שכל השטויות של בחוץ לא ישפיעו עליך, כי את הרי מיוחדת לא ? אין לך מושג כמה את טועה, הכל יכול להשתנות אם רק תורידי את המגננות שלך, אם רק תתני לאדם אחד להגיד לך מילה קטנה, וזהו, את שבויה. אז מה קורה פה בעצם ? רוצח מסתורי מופיע, אב...
