Love Is Difficulte

44-סטיבן

יואווו באלי לעשות לכן מרתון עד סוך הסיפור!!
אבל אני לא אעשה את זה..
אבל ממש בא לי שצקבלו עוד פרק אז הנה פרק 44.
תהנו❤

הכאב היה בלתי נסבל.
הרגשתי שאני נאכלת מבפנים,שמישהו דוקר אותי עשרות פעמים בלב.
לפעמים הרגשתי שמחבקים אותי מהצד,אבל פשוט לא שמעתי דבר,או התחשק לי להגיב.
כל שראיתי והרגשתי היה הכאב בלכתו של סאם מן העולם.

התהלכתי כמו רוח רפאים במסדרונות הבית חולים,חושבת מחשבות על מה יקרה אם,מכאיבה לעצמי קצת עוד יותר במחשבה של מותו של סאם שהפחיד אותי למוות.
מתהלכת בעודי קוצצת ציפורניים ממתינה שייצאו אליי ויגידו לי מה מצבו.
דלת החדר נפתחה,והבטתי במהירות ברופא שהביט בי.
אני בטוחה שמה שהוא ראה היה שיער פרוע,
עיניים אדומות,וחולצה מקומטת שקימטתי במשך שש השעות שחיכיתי שייצא מחדר ניתוח.
הרגשתי איך העבר חוזר על עצמו,איך הגורל צוחק לי בפנים,הורס כל אושר שאפשרי בשבילי כשהוא הביט בי.
אבל עדיין הייתה בי תקווה.
עיניי האדומות הביטו לדלת שממנה יצא הרופא.
"מה קורה?הוא בסדר?"
הרופא הביט בי.
וחיכיתי שיגיד את הבשורה שתגרום לי או להתמוטט,או לנשום לרווחה.

הבכי שפרץ ממני היה בלתי נשלט,והלטתי את פניי בידי.
המילים 'הוא בהתאוששות' הקלו עליי ברמות שלא יכולתי להסביר.
הבטתי ברופא שיכל להפוך את היום שלי ליותר מר.
"אפשר לראות אותו?"
הוא הינהן."הוא כרגע בהרדמה,אנחנו נהיה במעקב עליו עד שיתעורר.אני חייב לציין שתמיד יש סיכוי קלוש של סיכון,אבל אנחנו מאמינים שהוא יהיה בסדר.את יכולה להיכנס.את חברה שלו?"
שתקתי לכמה שניות.
אבל התשובה הייתה לי ברורה.
"כן.כן אני חברה שלו"
הוא הינהן לעברי והתחיל להתקדם בהמשך המסדרון.
"כדאי שתתקשרי למשפחה שלו לעדכן שהוא בסדר ומתאושש"
הינהנתי לעברו ומיהרתי להיכנס לחדר שבו הוא שכב.
החדר היה חשוך,ובמרכזו עמדה המיטה שעליה שכב סאם מחובר למכשירי הנשמה.
צייצתי שוב בבכי כשהתקרבתי וראיתי את הפצעים שעטפו את פניו.
אני זוכרת שעד לפני כמה שעות,רצתי לעברו כשהוא עצמו שרוע על הכביש,כולו מדמם.
מזכיר לי רגעים שאני רוצה לשכוח.
אנשים באיזור הזמינו את האמבולנס שהיה כבר בדרך,ובמזל,כי אני לא חושבת שהייתי מצליחה לתפקד.
כשהפרמדיקים הגיעו סוף סוף,אחרי זמן שהרגיש כנצח,פחדתי כל כך.
פחדתי כל כך שאחד מהם יניע את ראשו לשלילה.
אבל במקום זאת הם צעקו יש דופק,מחזירים איכשהו בהכרזה הזאת את הדופק שלי,
ומתחילים לעלות אותו לאמבולנס.
התקדמתי ליד הכסא שהיה מונח בסמיכות למיטה,נוחתת עליו ומביטה בסאם.
כאב לי לראות אותו כל כך פצוע.
מצאתי את עצמי בוכה שוב עד שהשינה נפלה עליי.

התעוררתי בבהלה מביטה בשעון.
נוכחת לדעת שנרדמתי למשהו כמו כמעט שלוש שעות.
הרגשתי שהצוואר שלי נתפס מהתנוחה הנוראית שנרדמתי בה על ידו.
ואז נפלה עליי דעתי שלא הודעתי לשרלוט.
עם כל הלחץ והפחד שתקף אותי אתמול,פשוט זה פרח מראשי.
התרוממתי מהכסא שבו ישבתי,וצילצלתי במהירות לשרלוט.
הסתכלתי על השעה.
היה ארבע לפנות בוקר.
אני בטוחה שהיא תסלח לי.
אבל הייתי צריכה להניח שהיא לא תענה לי.
צילצלתי במהירות לרייג',מתפללת שהוא נמצא איתה.
"הלו?"
קולו הצרוד שהתעורר ברגע זה נשמע מבעד לקו.
"רייג'.אני צריכה שתתעורר ותעיר את שרלוט.
תקשיב לי טוב"