הריסות

פרק 5- אופסי?

.
״מה, לעזאזל, אתם עושים בחדר שלי?!״ און זעק.

לידן הסמיק כנגדי מלחץ ומעצבים וכנראה דאג לחברה שלו שהייתה בקומה שמתחת. הוא הדביק את עצמו בכעס של און והתקרב אליו באיום. ״אם זה יגיע אל נעמה, אם היא רק תחשוד, אני נשבע לך...״

״כן, כן, תחסוך את האיומים. אני מכיר את הנוהל.״ הוא קיצר אותו בעצבנות, ״עכשיו טוס לי מהחדר וקח את המטען שלך איתך.״ הוא זרק אלי מבט כזה מזלזל שהוא יכל לכאוב אם לא הייתי כל כך מרוצה מעצמי. הוא נראה כמעט משוגע מרוב מכעס. אולי אכשהו מתקרב למה שאני הרגשתי אחרי הירידה שלו עלי בשבוע שעבר. הרגשתי שהצלחתי במשימה שלי והלכתי גאה כמו טווס להרים את החולצה שלי מהנקודה על הרצפה אליה לידן זרק אותה. בזמן שלבשתי אותה לידן הספיק להזהיר בעוד – ״תשמור על הפה שלך סגור,״ ועף משם – כנראה אל נעמה כדי שיהיה לו אליבי למקרה שאון יחליט לפתוח את הפה שלו למרות כל האיומים. כשאני התקדמתי לעבר הכניסה, מחוייכת בתמימות, און הניח את ידו בפשטות על הכניסה מולי ועצר אותי מלעבור.

״את חושבת שזה מצחיק?״ סינן לעברי, הוא רכן אלי ואני נדחפתי קרוב יותר אל המשקוף כדי שלא יגע בי עם כל החום הזה שלו.

״לא ידעתי שזה החדר שלך.״ פלטתי בתמימות מעושה.

״כן, סתם במקרה לקחת לפה את היזיז שלך?״

״אופסי?״ זרקתי ומשכתי כתפיי. לא העזתי להסתכל עליו אבל הרגשתי את המבט הקודח שלו עלי. הוא דחף אותי פנימה לתוך החדר באלימות, יש לומר, ותפסתי את הזרוע שלי בכאב. ״היי!״ התעצבנתי.

״אני לא יודע מי את חושבת שאת,״ הוא נצמד אלי באיום, ואני קפאתי והבטתי בעיניים שלו שנראו לי שחורות מרוב כעס, בפחד מתגבר. ״אבל את עוברת את הקו האדום שלי.״

״אני עוברת את הקו האדום שלך? אתה הרמת עלי יד הרגע!״

״אל תיהי דרמטית,״ העיניים שלו עפעפו לעבר הזרוע שלי כמו כדי לבדוק אותי, ״לא התכוונתי להכאיב.״

״כן, מה זה משנה לי מה התכוונת!״

״ומה את בדיוק התכוונת, לוציפר?״ הוא ירק עלי, ״שאני אכנס לפה ואראה את הקוף הזה מזיין אותך על הקיר של החדר שלי, ומה?״ הוא השתגע, פוער את שערו החום בעצבנות.

״ותרגיש כמו מה שאני הרגשתי שירדת על האמ־אמא שלי שבוע שעבר.״ עניתי, הקול שלי מתגבר ביחד עם שלו.

״ומה זה בדיוק?״ תהה.

״חסר־חשיבות.״

הוא הביט בי לרגע ואז חייך בשעשוע. ״זה דווקא גורם לי להרגיש מאוד חשוב בעינייך, שאת עושה את כל הטרחה הזו כדי לעלות לי על העצבים.״ הוא ציין בהצלחה.

״טרחה, הגזמת,״ זרקתי במבוכה ונסיתי לעקוף אותו כדי לברוח משם.

״רואה, לוצי, נכשלת,״ הוא תפס ביד שלי שוב והתכופף אלי, העיניים החומות שלו התחדדו אל עבר שלי באיום, קצה שפתו הדקה התעקלה בעיוות גועל כשהזהיר: ״אל תכנסי לחדר שלי בחיים יותר. גם ככה את מזהמת לי את הבית.״ כל תווי הפנים שלו יקדו מכעס.