הריסות

פרק 21- עומר

לקחתי לי סיגריה מהחפיסה שהייתה בנינו על רצפת הרכב, טחבתי אותה בין שפתי והוא הדליק אותה בשבילי. הוא הסתכל עלי לרגע, שותק. ורק אז הוא דיבר לפתע. ״קראו לו עומר.״ הוא סיפר.

נחנקתי מהעשן של הסיגריה והסתכלתי עליו בהלם.

.
רגע, מה?

בבקשה שלא. למה את כל הטובים הם לוקחים לי.

הוא הסתכל עלי בזילזול והניד בראשו. ״זה לא היה ככה, לוציפר.״ הוא הבהיר לי בגילגול עיניים. הסתכלתי עליו בכיווץ גבות, לא מבינה, מחכה שימשיך. ״עומר היה החבר הכי טוב שלי. וזה עוד מעליב לקרוא לו ככה, הוא היה אחי התאום. גדלנו ביחד, הוא גר בדירה שמתחתיי בבניין בשכונה המסריחה שלנו במשך כל החיים שלי, ברחוב בקעת לאה.״ הוא גיחך. ״הוא תמיד אמר שבקעת לאה זה שם גס.״ הוא חייך בתגובה לזיכרון. הגומות העמוקות שלו צנחו בלחייו לרגע מהיר עד ששב לדבר. ״הוא היה מטומטם גמור.״ הוא השתתק ובהה ברצפה המדברית בעגמומיות. ״גדלנו ביחד. יסודי, חטיבה. העברנו כל רגע מהכל ביחד.

״בכיתה י׳ הכרנו את נועה. היא הייתה הפוכה מאיתנו לגמרי, מרחוב דרך שלמה, מפונקת אבל ילדה טובה.״ הוא סיפר וחיוך קל עלה על שפתיו, בהיתי בו כל העת שדיבר, ״את לא הכרת אותה אז, אבל היא הייתה שקטה ממש. לב זהב כמו עכשיו אבל היא לא הציעה את עצמה, אז לא היו לה הרבה חברים. בעיר כמו אילת עם כל הסחות הדעת, אף אחד לא באמת שם לב למישהו שלא נלחם שישימו לב אליו. אבל כשהכרנו את נועה היה ישר את החיבור שיש בנינו עד היום, למרות כל ההבדלים. הפכנו לשלישייה. היינו שלושתנו כנראה הכי נמוך בשרשרת המזון – שלישיית חננות.״ הוא צחק לעצמו.

״היינו בלתי נפרדים. אפילו בתיכון, כשכולם היו כל־כך עמוק בכל העסק של המעמדות החברתיים, כשכולם חיטטו בעסקים שלכם, שלך ושל אדם, של כל החברים שלכם, רק חיפשו איך להתקרב אליהם, להיות כמוכם – לנו לא היה אכפת. היינו בשלנו. אהבנו את החיים כמו פעם. אולי לא שמת לב, אבל נועה פתחה את האנסטגרם שלה רק אחרי שהיא הכירה אותך. היינו כאלה, שמענו להקות ישנות, היינו מעדיפים סתם להשתכר בים או להתקעקע ביום שישי טוב. בשבת היינו מתרחקים מהים כי כולכם הייתם שם, אז היינו רובצים בבריכה של נועה, היינו עושים ארוחות שישי אצל אמא שלי כל שבוע, כי הם היו משפחה. בערב של מוצאי שבת היינו באים לפה, רק אנחנו עם פק״ל קפה. לא קרץ לנו כל מה שהשאר עשו, ללכת למקום החדש הכי נחשב ולצלם הכל לסטורי. היה לנו עולם אחר ואלו היינו רק אנחנו בעולם שלנו. אני חושב שבגלל זה נועה כל־כך השתנתה כשעזבתי את העיר, לתל־אביב.״ הוא חשב לרגע, הוא הניע את ראשו באכזבה. ״כי באמת שלא נשאר לה אף אחד יותר.״ הוא הבין.

הבטן שלי הסתובבה בתחושה רעה. המבט הנפול של און, האופן שבו דיבר עליו. הצלחתי להרכיב את החתיכות ביחד ולא רציתי להכריח אותו להעלות את זה על בדל פיו. כאב לי בשבילו גם בלי לשמוע את זה. הנחתי את היד על הברך שלו בתמיכה, הייתי חייבת. הוא לא הסתכל עלי אפילו, הוא פשוט הסתכל קדימה על הנוף. הרגשתי רע. הוא אמר שהוא בא לפה בשביל לשכוח, בשביל להרגיש את הבעיות שלו קטנות למראה של עיר גדולה, ולא נתתי לו. אני והסקרנות שלי. נשכתי את פנים פי בלחץ. הוא נשם בכוח שוב פעם. ״הוא היה מטומטם גמור.״ הוא אמר שוב, הפעם בטון אחר לגמרי. ״הוא היה כזה... את יודעת... שלא חושב על ההשלכות של המעשים שלו. פעם התעמתתי איתו על זה, על כל השטויות שלו. הוא אמר שהוא מעדיף למות מאשר לחיות בפחד מהמוות.״ משך את כתפיו ביאוש. ״הוא מת כי הוא היה חסר פחד, ככה אני אוהב לחשוב על זה. לפעמים אני נלחץ שאולי הוא פחד, ברגעים האחרונים, כשהוא הבין שזה הסוף. אבל הוא לא פחד. פחד זה לאנשים רגילים. עומר היה משהו אחר.