מעל כולם

פרק 13

נ.מ טורי-
הייתי עייפה. כל כך עייפה. נרדמתי ברגע שראשי נח על הכר.
״בוקר טוב!״ אמרה לי נופר וניכרה אותי.
״בוקר״ מילמלתי ופיהקתי מתמתחת.
״עוד עשר דקות ארוחת בוקר!״ צעקה עליי נופר,
״בסדר.. בסדר.. למה את כזאת לחוצה?״ שאלתי,
״אסור לאחר!״
״טוב, טוב.״
קמתי והלכתי לשירותים כדי להחליף בגדים, לבשתי חולצה כחולה וט׳ייץ שחור. סידרתי את השיער שלי, צלצלתי שיניים והלכתי עם כל הבנות לחדר האוכל.
עבר שבוע ולא הצלחתי לקחת את רובין לשיחה על הצעד הבא שלנו. התאמנו, אני השתפרתי במיומנות שלי וגם רובין (למרות שבקושי הוא משתמש בה אלה יותר משתמש בסכין שתמיד איתו.
האימונים השליכו כרגיל וג׳וזף המשיך להקליד במחשב שלו כל סוף שבוע במהלך הקרבות שעשינו.
היום החלטתי לדבר עם רובין.
סיימנו את ארוחת הבוקר והלכנו להתאמן.
רובין הלך לכיוון מתחם האיגרוף ואני אחריו, שנינו חבשנו את כפפות האיגרוף והתחלנו להתאמן, פעם פגעתי בו ביד ופעם הוא בי בבטן.
״וויתרת?״ שאלתי אותו מלונות מכה לכתף.
״על מה את מדברת?״ הוא שאל והדף את המכה שלי.
״וויתרת על הבריחה מכאן?״ שאלתי מתכופפת מאגרוף שהוא התיח בכיווני,
״לא וויתרת״ הוא אמר זועף,
״אז למה אתה מתחמק ממני״ שאלתי,
״אני לא״,
״אתה כן״,
שתקנו.
״אני רוצה שנמצא דרך לתקשר על ההורים שלנו״ אמרתי מפרה את השתיקה.
״אני לא רוצה״ הוא אמר ומכיוון שדבריו הפתיעו אותי לא הייתי מרוכזת והוא שלך אגרוף לבנתני ואני נפלתי אחורה גונחת.
״ניצחתי״ הוא אמר, הוריד את הכפפות והלך למקום אחר משאיר אותי חובכת את בטני ובוהה בו מתרחק.
הלכתי לשירותים לשטוף את הפנים, והתחלתי לבכות. הדמעות הציפו אותי ובכיתי על הפירדה מהורי על היותי אדם לא חברותי ושהחבר היחיד שלי כבר לא רוצה שום קשר אליי. בכיתי על לחימה והתאמנות לקראת דבר לא ידוע. דמעות של געגוע, כאב, פחד, חולשה, בגידה. הכל הציף אותי בבת אחת. שמעתי את המים יורדים מהתא השמאלי ולכן כדי שלא יראו אותי בוכה, כדי שאני לא אראה חולשה, נכנסתי לתא הימני מנגבת את הדמעות ונושמת נשימות עמוקות.
ואז החלטתי, לא משנה לי כבר מה יקרה לי. אני הולכת לברוח מכאן. גם על זה כלול במוות שלי. אני לא אשאר כאן עם האנשים האלה. לא עוד דקה.
יצאתי מהשירותים והלכתי לכיוון דלתות היציאה מחדר האימונים.
אף אחד לא שם לב אליי. הייתי כרוח רפאים.
הלכתי לקיר החיצוני. ידעתי שהדבר הולך להתיש אותי ואני עלולה להתעלף. הנחתי את ידי על הקיר ודימיינתי דלת. דלת לדירה של הוריי.
קימטתי את ניצחתי ושמעתי קולות של ״מה היא עושה?״ או ״היא בסדר?״ ידי התחילו לזהור ורק אני ראיתי את הדלת. עמדתי להתעלף אבל בכוחותיי הרמתי את ידי ופתחתי את הדלת.
״תעצרו אותה!״ שמעתי את קולו של אחד הילדים אבל אני כבר נכנסתי מבעד הדלת וסגרתי אותה מאחוריי. מתמוטטת על השטיח הלבן שבחדרי.
~~~
אני יודעת שהפרק היה קצר אבל יש לי קצת עומס בחופש והיה חי מחסום כתיבה💜
אם אהבתם תתנו⭐️ זה נותן לי מוטיבציה להמשיך☺️
פרק הבא יעלה ב-4 הצבעות, אני יודעת שאתם יכולים💖💓
שיהיה לכם חופש נעים🥰