מעל כולם

פרק שמונה

״מה קורה כאן? איפה אני?״ אמרתי בקול חלוש וצרוד.
התיישבתי לישיבה מזרחית והסתכלתי סביב. מסביבי היה חדר ואני הייתי קשורה לקיר מאחוריי בעזרת חבלים. פתטי. אני יברח!. הייתי מלאת מוטיבציה. יותר מידי מוטיבציה.

הסתכלתי על החבלים שמסביב ידי הם היו חזקים ועל תנועה הכאיבה לי. ניסיתי להזיז את ידיי ומהכאב חרקתי שיניים.
אני צריכה לחפש חפץ חד. לפתע דלת התא שלי נפתחה ושומר הגיע אליי עם צלחת אוכל. ״אתה יודע שאני לא יכולה לאכל כן?״ אמרתי לו. הוא התעלם ממני ודחף לי אוכל לפה. האוכל היה מגעיל. מה מגישים במקום הזה??
לאחר שבלעתי את האוכל קיוויתי שהוא ישאיר את הצלחת כאן וכך אוכל לשבור אותה ולחתוך את החבל כמו בסרטים! אבל הוא לקח את הצלחת איתו ואני טבעתי ברגשות.
~ ~ ~
נקודת מבט רובין
״לאן אתה לוקח אותי?!״ צעקתי לו והתחלתי לצרוח בכל בית הספר.
מורים הפנו אליי את מבטם אך המנהל פנה אל כל אחד ואמר ״תשכחו מזה״ ולפתע הם ניראו עסוקים בדברים אחרים.
הוא הכניס אותי למכונית שחורה שהוחנתה בחצר ולפתע הכל הפך שחור וכאב ראש חד פילח את גולגלתי.

התעוררתי בחדר עם שולחן. אני הייתי קשור לכיסא עליו ישבתי.
מול השולחן מצד השני שלו היה כיסא מנהלים גדול.
לא הספקתי לבחון עוד את החדר שהמנהל נכנס.
״מה אתה רוצה?״ סיננתי. ״טוב, שלום לך רובין״ הוא אמר.
״אם אתה יודע את השם שלי יותר מנומס יהיה שאני ידע את השם שלך גם״ אמרתי בקול מלא ציניות. ״כמובן״ הוא אמר וצחק ״קוראים לי ג׳וזף״ ״ג'וזף מה זה השם הזה?״ אמרתי והתחלתי לצחוק.
ראיתי אותו רותח מזעם. החדר התכיל להתחמם והתחלתי להזיע. אני לא טיפש ידעתי שהוא שולט במה שקורא כאן. וידעתי שהוא לא טיפש גם. אני יודע שאחרי כל השנים בהם הוא חיי הוא לא מתרגז בקלות כל כך. הוא רוצה שאני יראה את הכוחות שלי וילחם. לא, אני לא יעשה את זה. ״מה אתה רוצה?״ שאלתי בקור. ״תוריד את המשקפיים שלך״ הוא אמר. הרגשתי דחף עז לעשות את זה. ניסיתי להתנגד אבל זה היה חזק ממני. רגע, חשבתי אני קשור. אז ישבתי ללא מעש מקווה שלא ישים לב לקח שאני קשור אך לפתע להבות שרפו את החבלים וידיי נצרבו. רגע לפני שהאש הגיע לסוף שהאצבעות שלי היא נכבתה.
לא שלטתי בידיי והורדתי את המשקפיים שלי.

~ ~ ~
מה אני עושה! חשבתי. אני נמצאת בצינוק כניראה.
לאחר זמן שנראה כמו נצח הייתה לי תחושת בטן והתחלתי לצעוק ״שמישהו יעזור לי!!!״ ״מישהו!!!!״ אחד השומרים החליט לשמוע מה קורה ונכנס והתחיל להתקדם אליי. תחושת הבטן שלי המשיכה לפעול ודמיינתי שסדן נופל עליו. לפתע ראיתי סדן נופל, הוא הסתכל למעלה והתעלף. דמיינתי מספריים חוטחות את החבל שלי ולפתע נעמדתי שידיי חופשיות. אני לא יודעת אם מה זה היה! אולי יצרתי השליה אמיתית או משהו אחר. יש לי הרגשה שאני יכולה לעשות השליות מציאותיות. וואו. אך הכח גזל ממני המון אנרגיה ואת רוב מה שנשאר לי לקחתי כדי לשמור שלא עתעלף. אני חייבת למצוא את רובין, אמרתי לעצמי.
~ ~ ~
אולי לא שלטתי בידי אבל בפי כן. ״תשחרר״ אמרתי לו. הוא הביט בי לרגע והמשיך לכתוב הערות במחברת שהייתה מונחת על השולחן. מה אני יעשה? חשבתי.
~ ~ ~
התקדמתי במסדרונות החשוכים, מידי פעם נעזרת בקירות כתומכים. פנייה, פנייה, פנייה ימינה, המשך, פנייה ימינה, המשך, פנייה שמאלה.
כל כך הרבה מסדרונות. כל כך הרבה. רציתי לשבת ולישון..שינה ארוכה... ׳ת ת ע ו ר ר י ! ! !׳ אמרתי לעצמי, ׳תמשיכי!!!׳
ראיתי מדרגות התחלתי לעלות. מדרגה. עוד מדרגה.
נכנסתי לחדר גדול, לא, לא חדר זירת אימונים.
״וואו״ אמרתי וראיתי 3 פרצופים מסתכלים אליי. לפתע ילדה בת גילי רצה לעברי במהירות מדהימה באמצע הקפיצה שלה עליי היא הופכת לזאב וכפותיה נחו על בטני ואני עם גבי לרצפה, ״אוווו״ נענקתי ״בבקשה תרדי ממני״ התחלתי להתייפח. היא הסתכלה על מבטי ולפתע נמלאה השמה וירדה ממני והפכה חזרה לבת אדם. התיישבתי ואמרתי במהירות ״בבקשה תעזרו לי״
״מה קרה??״ אמר אחד הבנים שעמד מאחור
״אני. אני נחטפתי והיה איתי עוד מישהו והמנהל המטריד פשוט לקח אותו״ התחלתי לבכות, התפרקתי רציתי לחזור הביתה.
״מי זה המנהל המטריד?״ הבן השני שאל
״הוא גבוה בעל שיער שחור כהה ועיניים אדומות כתומות.״
״אה!! זה ג'וזף המדריך שלנו!״
״מדריך?? הוא חטף אותי!״ צעקתי
״בבקשה רק תעזרו לי למצוא את החבר שלי״
״הם לחששו בינהם ושמעתי רק כמה קטעי משפטים:
הוא לא יאהב את זה....
חייבים לעזור.....
לא!.....״
״נעזור לך אבל משם אנחנו לא נגן עלייך״ הם אמרו
״תודה״ אמרתי בקול רועד.
״מה השמות שלכם?״
בן בעל שיער בלונדיני ועיניים בצבע חום דבש מהממות אמר
״קוראים לי ג׳ייס״
הילדה שהתנפלה עליי בעלת שיער בלונדיני ועיניים אפורות הציגה את עצמה בתור לילי ואחרון נער בעל שיער חום ועיניים כחולות כהות הציג את עצמו בתור עדן.
״היי, אז לי קוראים טורי״ אמרתי.
״מגניבבב עיניים סגולות״ אמרה לילי
״מה??״ שאלתי והנחתי יד על פרצופי.
״שיט!״ מלמלתי וחשבתי ׳איפה המשקפיים שלי?״
״הכל בסדר?״ היא שאלה
״כןכן״ עניתי ״בבקשה תעזרו לי למצוא את חבר שלי....״
״בטח שנעזור״ אמר עדן ויצאנו מהזירה.
הייתי כל כך מבוהלת שלא שמתי לב לכל כך הרבה דברים חשובים. טוב זה יתנקם בי בהמשך🤷🏻‍♀️.
~ ~ ~
טובבבבב 767 מילים!!!! 💙💙💙ממש השקעתי! 💛💛💛אם יש לכם רעיונות או שיפורים אתם יותר ממוזמנים לכתוב💚💚💚
מקווה שאהבתם💜💜💜