מעל כולם

פרק 14

הרגשתי רע לעזוב ככה את טורי. ראיתי אותה נופלת מהאגרוף שהטחתי בה ובוהה בי מתרחק. אולי היא הרגישה בגידה מצידי. אבל לא רציתי להסביר לה שאני לא רוצה לתקשר אם ההורים שלי. אני לא רוצה שום קשר אליהם. ולברוח? מה הטעם.
עדן סיפר לי בהכללה את הסיפור של ניסיון הבריחה שלו. זה נגמר רע.
השארתי את טורי לבד וראיתי אותה רצה לשירותים.
התאמנתי עם עדן (הפכנו לחברים טובים), שלפתע שמעתי את ג׳ייס צועק. הפנתי את מבטי וראיתי את טורי מצמידה את ידיה לקיר ובתנועה מוזרה שולחת את היד קדימה ואז מחזירה אותה אחורה ונעלמת.
היינו בהלם מוחלט. אבל הבנתי בדיוק מה היא עשתה, היא פתחה דלת למקום אחר, דלת שרק היא יכולה לראות. אבל השאלה היחידה שלי הייתה ׳האם היא שרדה?׳
~ ~ ~
נ.מ טורי
הכל שחור. הקירות, העולם, הראייה שלי שחורה.
אני חייה? כניראה. אני חושבת ואם אני חושבת משמה אני חייה.
אני צריכה להתעורר. התרכזתי.
הכל מסתחרר. אני עומדת למות? כמה זמן הייתי מעולפת? ימים? שעות?
אני רואה במתושתש את קירות החדר שלי. אבל הכל ארוז. סמיכות לבנות מכסות את שולחני ומיטתי. השטיח עליו אני שוכבת מכוסה דם טרי.
טרי?
אני מתבוננת בגופי החבול. יש לי פציעה בראש. ככל הניראה כשפתחתי את הדלת נפלתי מלמעלה ונפצעתי.
אני מנסה לקום. להגיע לטלפון של הבית. או להורים שלי.
אני מנסה לפתוח את פי כדי לדבר אבל רק לחישות יוצאות ממנו.
החלטתי לוותר לשכתב על הגב ולנוח לעשר דקות.
~~~
נ.מ רובין
בהינו בחלל החסר, איפה שטורי נעלמה.
בנתיים לילי הלכה לקרוא לג׳וזף שלא יקרה מצב שהוא יגלה את העלמותה של טורי בדרך לא רצוייה.
אני המשכתי לבהות בחלל האוויר. אם היא מתה זה באשמתי! הכל באשמתי! אם לא הייתי עוזב אותה, פוגע בה.
עדן הגיע אליי ושאל ״מה היא עשתה?״
״היא גרמה לעצמה להיות בסכנת מוות.״ אמרתי והסתובבתי מרעש מאחוריי.
ג'וזף הגיע ושאל, ״מה בדיוק קרה כאן?!״
שתקנו. ואז מהסיבה הפשוטה שאני הייתי חבר של טורי הוא שאל אותי
״מה טורי עשתה? ואל תנסה לשקר לי זה לא יעבוד״
״היא... היא זימנה דלת למקום אחר בעולם ויצאה ממנה״
ג'וזף זעם. ואמר ״נתחלק לקבוצות ״עדן גייס ולילי אתם תמצאו את הילד או הילדה שנותרו אני אתן לכם את המקומות האפשריים אני רובין נופר ולילה נצא למצוא את טורי.
תתארגני מחר יוצאים״
ואני כמובן הייתי צריך ללכת איתו, אני רק מקווה שהוא לא יצליח לגלות את הדבר היחיד שיעזור לו למצוא את טורי״.

נ.מ טורי
התעוררתי עוד הפעם והכאב חזר פועם בצד ראשי.
אני מסתובבת על הצד מביטה לכיוון הדלת הפתוחה, מעבר לדלת אני רואה את הסלון. גם הוא מכוסה בדים לבנים על כל רהיט.
אני גוררת את עצמי לזחילה ויוצאת מהחדר.
אני מגיעה לחדר של ההורים שלי, אני פותחת את הארון במאמץ רב כל כך.
ושם, שם אין אף לא בגד אחד! שום דבר. אני מתחילה להלחץ, ׳איפה ההורים שלי?!׳
הגעתי לטלפון של הבית למזלי הקו לא מנותק ואני מחייגת לבית החולים הקרוב.
״הלו?״ שאלה נציגת השירות,
״שלום... קוראים לי...״ אמרתי בקול חלש,
״סליחה?״ שאלה הנציגה
״אני... טורי״
״טורי? האם הכל בסדר?״ היא שאלה
״אני צריכה...״
״אני צריכה אמבולנס״ אמרתי את המילים ועמדתי להתעלף,
״לאיזה כתובת?״
״לרודיאו דרייב מספר 13, דחוף״ אמרתי והתעלפתי.
בנתיים הנציגה קוראת בשמי אבל אני לא עונה לה.
אני גוססת.

____
מקווה שאהבתם💓
אם אהבתם תצביעו💛 זה נותן לי מוטיבציה להמשיך💙