מעל כולם

פרק 22

נ.מ נופר
אחרי שנביס את האחים (ג'וזף וסימון) אני מתכננת להציע לעדן שנבלה ביחד. אני כבר הרבה זמן מאוהבת בו ואני מקווה שהוא יגיד כן. זו אחת הסיבות שאני נשארת אופטימית, אני יודעת שעוד יש לי חיים לחיות.
הלכנו לביניין של בית החולים ביחד עם טורי מדברים על התוכנית שלפתע קול הגיע מכיוון אחד בסימטאות.
התקרבתי לשם וראיתי דמות בעלת שיער בלונדיני מלוכלך יושבת עם גבה אל הקיר ובוכה. ראשה היה בין הרגליים וידה נראתה בצורה לא טבעית. מהמקום שלי הנחתי שזה נער שנמצא שם.
״נופר?״ שאל בדאגה עדן, ״הוא פצוע״ לחשתי לו והתקרבתי אל הנער. הנחתי את ידי עליו כדי לרפא אותו שלפתע הרגשתי שאני נשאבת ״לחלום״ ובו אני רואה את כל החברים שלי מתים ואין לי יכולת להגן עליהם. התחלתי לבכות והרגשתי את אותה הרגשה לפני שנכנסתי לחלום הזה ומעדתי לאחור, טורי תפסה בידי ומשכה אותי רחוק יותר מהנער ועזרה לי להתייצב, דמעות נקבו בעיניי למראה מה שראיתי ואז הנער הרים אליי את מבטו.
״גייס??״ שאלתי בהפתעה, ״נ-נופר? אנ-אני מצטערר ס-ס-סליחה״ הוא אמר לי והשפיל את מבטו.
״מה זה היה?״ שאלתי, ״זה הכח שלי.״ הוא אמר, ״אני יכל להראות ולראות את הפחדים הכי גדולים של אנשים. אני לא שולט בזה. אם היית ממשיכה להחזיק בי היית עלולה להרגיש את הדם שלהם על ידייך.״ הוא אמר ונעמד לפנינו,
״אני בסדר תוכלי לרפא את היד שלי? אני הצלחתי להשטלת על זה, זה בסדר״ הוא אמר והושיט את ידו.
היססתי אך היא היה חבר שלי וסמכתי עליו ולכן לקחתי את ידו והפעם שום הבזק לא נגלה לי ורפאתי את ידו.
הוא חיבק אותי ואמר תודה ואז רץ לאחרים.
בנתיים שהוא מעדכן אותנו במה שקרה לו המשכנו בדרכנו ליעד הסופי.
בית החולים של מרכז העיר.

נ.מ טורי
בנתיים האחרים מתכוננים למערב עמחכים לג׳וזף וסימון שיגיעו ואז הם יוכלו לפגוע בהם ולהחליש אותם ובכך להקל על  המאבק.
ממקומי על גג ביניין בית החולים הרוח הצליפה. בפניי והקור חדר לעצמותיי עד כדי כך שרעדתי בעודי משקיפה על העיר.
השעה הייתה מוקדמת בבוקר והשמש עוד לא הפציעה.
צפצוף קל ושקט נשמע מידי והסתכלתי על השעון שלקחתי מביתה של לנה. השעון הראה את השעה 2:30 בלילה.
הבגדים שלי היו קרועים ומלוכלכים ושריטות עיתרו את גופי מפלג הגוף העליון עד התחתון.
כבר לא אכלתי בצורה סדירה שבוע ימים וביטני קרקרע בחוזקה.
הוצאתי מהתיק תפוח שגם אותו לקחתי מביתה של לנה ואכלתי בשקט.
דאגות כיסו כענן אפור וגדול את מחשבותיי ומיליוני אבנים מכבידות על ליבי עד כדי כאב שהשאיר טעם מר בפי למרות טעמו של התפוח המתוק. כל כך דאגתי לרובין ואימי שמקום המצאותם לא ידוע לי. ללילי, נופר, ג׳ייס ועדן שמסכנים את חייהם כדי לעזור לי.
אם הם יפגעו בזמן הגנה עליי...
הסטתי את המחשבות האלה מראשי והתמקדתי בדבר הטוב שקרה, לדוגמא הכרתי אנשים מדהימים במהלך השבוע המטורף הזה אך המחשבות הטובות לא שיפרו את הכאב שעח ליבי ודמעה אחת זלגה בפניי המלוכלכות והשאירה פס חום כהה על פניי. כשהעברתי את ידי כדי לנגב את הדמעה היד שלי התלכלה מעפר רטוב ופני השחירו עוד יותר.
המשכתי להשקיף לרחוב ולהעביר את מבטי כדי לקלוט כל דבר חשוד בנתיים שאני מחכה לשמוע קול, אות חיים מחבריי שלמטה שלפתע תשעה מכוניות נכנסו לטווח ראייתי וחנו בחיפזון ליד הביניין החשוך של בית החולים.
שני מכוניות היו מכוניות משטרה והשאר היו מכוניות פרטיות מה שגרם לבלבול ולדאגה שלי להעצים.
ורק עכשיו קלטתי כמה בעיות המשטרה יכולה ליצור כגון לעצור אותנו! או לנסות לעצור את ג'וזף וסימון שיהפנטו אותם נגדנו ולהם יש רובים! או יותר גרוע לפגוע בהם, להרוג אותם.
חרדה הציפה אותי והעבירה גלי צמרמורות במעלה גבי והקור התחזק. אחת המכוניות נראתה מוכרת.
לא. לא, לא, לא!
זה המכונית הכחולה של אימי, המכונית שתמיד אזהה.
וברגע שהמידע הכהה בי אמא שלי יצאה מהמכונית ועוד ארבעה זוגות של הורים ואיש אחד מהמכוניות האחרות.
׳זה ההורים של הילדים האחרים?׳ חשבתי לעצמי.
אימי כמעט ולא השתנתה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה.
לא הצלחתי לראות את מבטה אבל הדבר היחיד שרציתי הוא לרוץ אליה ולספר לה הכל ולבכות לתוך חיבוקה החם אבל לא יכולתי, חברי היו צריכים אותי, אני הגיבוי, הפיטיון.
רעשים הגיעו מכיוון חדר המדרגות ואני מקווה שהם בסדר, שחברי לא נפגעו.
קשה לי לחכות בלי מעש על הגג. השוטרים מנסים ברגע זה לפרוץ את הדלתות שככל הניראה ג'וזף או סימון חסמו בדרך כל שהיא.
עמדתי בעמדת קרב, רגל אחת מאחורה והשנייה קצת מקדימה. ידיי קפוצות ועיניי מצומצמות כנגד הרוח.
קודם לכן יצרתי כלוב מעל הדלת שהובילה למדרגות ועכשיו אני מתרכזת בו ויוצרת את החלק האחרון בהשלייה שרק אני יכולה לראות שלקחה ממני כח רב. התעלמתי מרגלי הדואבות. חרקתי את שיניי מכאב וריכוז אני רק יכולה לדמיין את פניי באותו הרגע ולצחוק. התוכנית המקורית הייתה שאני אצור השליה שאני לא באמת שם אבל סירבתי לרעיון בחרפה על כך שכשהם ילחמו אני לא יעזור ולכן לבסוף אנו עושים את התוכנית שלי: אני אלכוד את ג'וזף וסימון בכלוב בנתיים שבמהרה כולם יתקפו אותם וינסו להרוג אותם. להרוג.
הדלת נפתחה לרווחה וכל החמישה ללא רובין צעדו קדימה בנתיים שג׳ייס סגר את הדלת וכולם נעמדו מצדדי,
״לא הצלחנו״ אמרה נופר שמצידי הימני.
ג'וזף וסימון נכנסו בסערה לגג ושיערם מתנפנף כמו שלנו ברוח מסתיר את פניהם הזועמות שנגלו עלינו לאחר שניה או שתיים.
הקרב מתחיל.

אני משמ גאה בפרק הזה אני חושבת שהשתפרתי בכתיבה מה אתם אומרים?
רק רציתי להגיד תודה על 800 קוראים!
למה אתם מושלמים? למה? למהההה
תודה על ההצבעות ועל כל התמיכה! באמת תודה❤️
הרף עלה לשש הצבעות לפרק הבא! מאמינה בכם❤️
המשך יום טוב💕💓
#800מילים!😂