אותו חלום - שהוא סוג של סיוט- תקף אותי גם הלילה.
אותו אחד שאני שונא לחלום .
כי אני שונא לשמוע את הפיצוץ הצורם אוזניים שנשמע כמה מטרים מהבית שלי שוב ושוב.
ואני שונא את העובדה שאחי הגדול, בן ה32 מת בזמן שיעור תורה. אני כמעט בטוח כי הוא הציע לי להצטרף.
ואני שונא את העובדה שלא הלכתי, כי אולי והייתי מצליח להציל אותו.
אני שונא לראות את הדם
אני שונא לשמוע את השקט שנוצר מחוסר הזעקות שלו.
אני שונא לראות את כל האנשים רצים לעבר המתחם ועוברים על פניי כאילו אני רוח.
ואני שונא לראות את אח שלי בחלקים שאני כמעט בטוח שהם לא שייכים לו בכלל ועוד יותר שונא שבהלוויה, לא היה מה לקבור.
עברו שלוש שנים מאז המוות של אחי הגדול אביתר
ומי שיגיד לי שצריך להמשיך ולהשאיר את זה עמוק בעבר לא מבין כלום, הם לא מבינים שאני חיי את זה כל יום, הם לעולם לא יבינו מה זה לראות את אח שלך מת במשך שלוש שנים כל לילה
זה רודף אותך, זה לא משחרר
ביום שאביתר מת, הפסקתי להאמין.
הפסקתי להאמין בסובבים
הפסקתי להאמין באלוהים
הפסקתי להאמין בחיים
הפסקתי להאמין בשמחה
הפסקתי להאמין בעצמי.
כולם ויתרו עליי,
באיזשהו שלב הם כבר הפסיקו לצפות ממני, הפסיקו להתקשר, הפסיקו להיות שם בשבילי.
וזה למה אני כבר לא מתחבר, כי לא חשוב כמה קרוב האדם יהיה, הוא לא ישאר איתי.
אני גם לא רואה את עצמי בזוגיות, אני חושב שאהבה נובעת מאינטרסים של שני אנשים שמפחדים להיות לבד.
אני לא מפחד להיות לבד.
אני חייב את הלבד כבר שנים
וטוב לי
