* * * * * * * * *
~נקודת המבט של אשלי
יצאתי מהאוניברסיטה והתחלתי להתקדם לתחנת הרכבת,בדרך התחיל טפטוף קל אבל התעלמתי ממנו .. ואז ..,הוא התחזק .
אז נעמדתי מתחת לבניין רנדומלי וחיכיתי שהוא ייפסק תוך כדיי שאני רועדת וכולי רטובה וקפואה..וכבונוס-על עקבים.
יום נהדר ממש.
הגשם רק התחזק עם הזמן ורק שאלתי את עצמי מה עשיתי שמגיע לי להיתקע באמצע סערת גשם בלי מטרייה ורחוק מהדרך היחידה שלי הביתה.
אבל אז מישהו קרא בשם שלי,הסתכלתי לכיוון שממנו נשמעה הצעקה וראיתי ג'יפ שחור מוכר,החלון ירד וזיהיתי את.. נייל ... ?!
"היי..אמ,את רוצ-"
"לא.לא.לא.ממש ממש לא.בכלל לא.אני לא צריכה שתסיע אותי הביתה"
"אוקיי .. אז מה את מתכוונת לעשות?"
"אני אחכה שהגשם ייפסק"
"את בטוחה שזה מה שאת רוצה?"ובדיוק ברגע הלא נכון,נשבה רוח קפואה שהצמידה את השיער הרטוב שלי לפנים וצמרמורת קפואה עברה בכל הגוף שלי.
"לא.אני פשוט אלך לתחנת רכבת"
"אוקיי .. קדימה ,.."הוא ייתגרה בי אבל העיניים שלי רק קפצו ממנו לתחנת הרכבת הרחוקה באופק,ובראש עברתי על כל האפשרויות שלי.
"אני אקח מונית"ניסיתי
"תעשי לי טובה,את מפחדת לנסוע במוניות.חוץ מיזה,יש לך כסף בכלל?"
ללל-לא"מלמלתי...ותפסתי את השפה התחתונה שלי במבוכה.נייל הסתכל עליי עם גבות מורמות בציפייה.
"אוקיי.בסדר.אני אסע איתך.אבל אני לא אדבר איתך כל הנסיעה ואני יושבת מאחור."נאנחתי לבסוף והלכתי במהירות לכיוון המכונית שלו.הוא ניסה בכל כוחו,אבל לא הצליח להסתיר את החיוך המרוצה שלו.
פתחתי את הדלת והתיישבתי על המושב הרך בתוך המכונית החמה,רציתי בכל ליבי להיאנח מאושר ולהישכב אחורה במושב אבל לא רציתי שיידע שאני שמחה לנסוע איתו,אז השארתי את המבט הרציני שלי וידיים משולבות.
"אם את רוצה יש ליידך סווטשירט שלי"הוא הסתכל במראה כדיי לתפוס את המבט שלי
התעלמתי ממנו והחזרתי את המבט לחלון
"אני רציני.כולך רטובה וקופאת.קחי את הסווטשירט"הוא התעקש
"אני בסדר"
"את רטובה וקפואה.אני לא רוצה שתיצטנני"
"איך זה אכפת לך?"שאלתי וכל מילה שלי נטפה ארס
המבט שלו נפל והוא נאנח,מה שיותר ייצא כמו נשימה רועדת.
"אכפת לי ממך אשלי.יותר משאת יודעת".הוא מלמל כאילו לעצמו,אבל שמעתי כל מילה.
כל שאר הנסיעה הייתה שקטה,אבל כשכבר התקרבנו לרחוב שלי,נייל ניסה שוב
"אשלי..את יכולה בבקשה לקחת את הסווטשירט"הוא נשמע כמעט מתחנן
הסתכלתי הצידה והבטתי על הסווטשירט,מנסה להבין מה כל כך מיוחד בו ולמה נייל מתעקש שאני אקח אותו.
גם אחריי כמה דקות של מחשבה,לא הצלחתי להבין.
"למה?"שאלתי בשקט
הוא הסתכל דרך המראה בעיניים שלי כמה זמן,כאילו חושב על המילים
"אני לא יודע מה ייקרה מחר,או בעוד חודש,ואני לא יודע אם יכול להיות שניפרד לנצח ולא נראה אחד את השני יותר,אבל אני יודע שאני רוצה שתהיה לך מזכרת ממני,שבכל פעם שתפתחי את הארון או שיהיה לך קר-את תשימי את הסווטשירט ותיזכרי בי.אני רוצה שתדעי כמה אני אוהב אותך"הקול שלו היה נואש,משהו בי ניסה להזכיר לי מה הוא גרם לי,משהו ניסה לגרום לי להרים את השרוולים ולהראות לו את החתכים עוד פעם.אבל לא .
"אני אקח אותו"אמרתי כמעט לעצמי,אבל יכולתי לראות את נייל עוצם עיניים ומחייך, ואת הכתפיים שלו צונחות בהקלה,ואז הוא מלמל "תודה".
כשהגענו לבית שלי,תליתי את התיק על הכתף,וכשיצאתי מהמכונית התנצלתי על הכתם הרטוב שהשארתי ואילצתי חיוך עם התודה שלי,אבל לא שכחתי לקחת את הסווטשירט,ואז-
כשכבר הייתי לגמריי לבד,ואחריי מקלחת חמה,לבשתי גרביים ומכנסיים חמות,חולצת שרוולים נוחה,ואת הסווטשירט שלו.
YOU ARE READING
Dont you dare - נייל הורן
Fanfictionפאנפיק על נייל הורן מקווה שתאהבו(: ~הרבה תודה לרונע שעזרה לי עם הרעיון~
