אזזזזז
עברו 10 ימים ומספר הווטים הגיע ל9-מה שאומר שאני מעלה פרק ואז אפילוג.
בכל מקרה,הנה הפרק האחרון :):
התעוררתי לקול ציפצוף אלקטרוני.
הראייה שלי הייתה מטושטשת והרגשתי מאוד חלשה.
החזה שלי עלה ונפל לאט,והרגשתי את הדופק האיטי והחלש שלי.
אחריי שהתרגלתי מעט לאור והצלחתי לפתוח עיניים,ראיתי את המשפחה שלי.אמא,אבא,בראדלי ובריאן.
אבא שלי חיבק את אמא שלי ולחש לה משהו בזמן שהיא בכתה לתוך הכתף שלו.בריאן ובראדלי עמדו לידם ודיברו על משהו בשקט.
ואז הבנתי שאני שוב בבית חולים.
שוב באותה מיטה,
ושוב מחוברת לאותם צינורות.
הלילה הקודם חזר אליי,ישבתי על המעקה של הגשר בפארק,רועדת מהאוויר הקר,חשבתי על מה שאני עושה,ידעתי שאני טועה,אבל "אין דרך אחרת" חזרתי ואמרתי לעצמי.אין דרך אחרת.
ואז קפצתי,ובתוך מספר שניות נחתתי במים הקפואים,צונחת לאט בתוך המים.
אבל איך הגעתי לפה?
מישהו ראה אותי?מי הוא זה שראה אותי?
הריי לא אמרתי שום דבר לאף אחד.רק השארתי הודעות להורים שלי ולאחים שלי.בסך הכל כתבתי "סליחה" ושלחתי.רק מילה אחת.לא אמרתי שום דבר.אז מי לעזאזל עלה עליי?
הרגשתי את המצח שלי רותח ואת הדופק באחד הוורידים.
זזתי על המיטה ונאנחתי,מנסה למצוא מקום נוח על המיטה הקטנה.
אמא שלי זזה מתוך הזרועות של אבא שלי וצנחה לצד המיטה שלי.מלטפת לאט את היד שלי.
"אשלי"היא מילמלה בין הדמעות
"תסתכלי עליי בבקשה"היא התחננה
רפרפתי לאט עם העיניים,פותחת אותם לאט.
"אמא"לחשתי כמעט לעצמי
"אשלי"היא חזרה לבכות וחיבקה אותי חזק,נזהרת מהמחטים והצינורות שהיו מחוברים אליי
"אני כל כך מצטערת שלא שמרתי עלייך.אני אוהבת אותך"היא לחשה לתוך האוזן שלי בקול רועד
'את לא צריכה להצטער.זאת לא אשמתך'רציתי לומר אבל לא היה לי את הכוח הפיזי.
נאנחתי ועצמתי עיניים.מקללת את עצמי בלב על מה שגרמתי לחיים שלי ולחיים סביבי.
"גברת בנסון,תוכלי להיפרד מאשלי לכמה דקות?עליינו לבדוק אותה"נכנס רופא לחדר
"כ-כן.אין בעיה"היא משכה באף וקמה
"התואילו גם אתם?"הוא פנה אל שלושת הגברים שעמדו בחדר
"כן"שלושתם מילמלו ויצאו
YOU ARE READING
Dont you dare - נייל הורן
Fanfictionפאנפיק על נייל הורן מקווה שתאהבו(: ~הרבה תודה לרונע שעזרה לי עם הרעיון~
