מסובכים

6; מבצע הצלה מינורי

״אז... שכבת איתה.״

עידו, מיקה ואני ישבנו בבית קפה קטן, איפשהו מתחת לדירה שלנו, לא רחוק מדיי אבל גם לא קרוב, מספיק כדי שנוכל ללכת ברחוב ולספוג קצת אווירה של מה שרצינו להרגיש כאן. ישבנו שם משהו כמו שעתיים, לא במיוחד אוכלים ולא במיוחד שותים. לפני שעה הזמין עידו כוס קטנה של קפה טורקי, מיקה אספרסו קצר ואני הפוך גדול עם הרבה קצף בתוספת מבחר מאפים קטן, בעיקר כדי לפייס את המלצרית הרגזנית שניגשה אלינו בפעם החמישית ושאלה בנימה פאסיבית-אגרסיבית, ״אז מה תרצו להזמין?״ רצינו להנות קצת ממזג האוויר, שנרגע קצת במהלך סוף השבוע. הם שיפרו את ימי הראשון שלי פלאים, השניים האלה.

עידו לגם מהקפה שלו, נשף בחדות והניח את הכוס על השולחן. ״כמה פעמים,״ הוא הביט במיקה עם חיוך של מי שזכה בלוטו.

היא לא נראתה מרוצה במיוחד. ״לא אמרת שיש לה חבר?״ אמרה ועיקמה את אפה. ״לא תפסתי ממך כזה.״

החיוך שעל פניו נמחק. ״לא, לא, מיקה, בחיים לא הייתי עושה את זה, אבל היא אמרה לי שהם נפרדו ושמאז הקטע ההוא לפני שנתיים היא חשבה עליי, כל פעם שנתקלתי בה. כשהיא שמעה שהשתחררתי היא מצאה את המספר שלי ומשם...״ הוא נאנח.

״ויצא מזה משהו?״ מיקה המשיכה לחקור ובצעה לעצמה חתיכת קרואסון שקדים.

״מוקדם מדיי לדעת,״ עידו השיב ולקח את שארית הקרואסון. ״סמי? משהו בנדון?״

הרמתי ידיים ונשענתי לאחור על כסאי. ״אין לי מה להגיד על זה. תעשה מה שאתה רואה לנכון.״

״היא באמת נראתה לי לנכון,״ הוא גיחך, צוחק למשמע הערות ״תתבגר, נו באמת!״ שלי ושל מיקה.

מיקה גלגלה עיניים. ״אני לא אוהבת את זה שהיא חשבה עליך רק רגע אחרי שהיא השתחררה ופתאום היה לה נוח. קבעתם שוב אחר כך?״

״לא,״ אמר קצרות והביט לרחוב ההומה. כל כך הרבה אנשים עוברים פה, ובכל פעם זה מכה בך מחדש.

נשמתי עמוק רגע לפני ששתיתי לגימה ארוכה מהקפה שלי, מתענגת על טעמו - איזון מושלם בין מריר למתקתק. השיר ברקע התחלף ועוד אנשים עברו לידנו, רוכבי אופניים דוהרים על פני הולכי הרגל, מישהו הדליק סיגריה והמלצרית חלפה על פנינו בדרך לשולחן אחר. הכביש עמוס, העיר בתנועה, האור אף פעם לא כבוי.

״אני מתגעגע לזמנים שבהם זה לא היה כל כך מסובך,״ אמר עידו לפתע. ״מה ידענו על החרא הזה בכיתה ח׳? זה היה רק ׳רוצה להיות חברה שלי?׳ ותשובה אחת, כאילו אין עוד אפשרויות. ובתיכון, מה ידענו על כל זה? מה ידענו? בתיכון זה היה רק ׳רוצה להזדיין איתי?׳ וזהו!״

״מאיפה זה בא?״ שאלה מיקה בחצי גיחוך מחוייך.

״מהחיים,״ הוא ענה, שוב זעוף, גבותיו מכווצות.