מסובכים

19; ארגזים

מהרגע שהוחלט פה אחד - על ידי מיקה, עידו ועל ידי - שצריך להוציא את עילי מבית אמא, כל יודעי הדבר והמעורבים בעניין נערכו במשך שבוע שלם למה שקראנו לו ״מבצע הרם וברח״. התכנית הייתה לחכות לסוף השבוע, לזמן שבו אמא מתוכננת לצאת לסידורים הקבועים שלה: קניות, תרופות, קפה באבן גבירול ושוב הביתה. זה הותיר לנו בדיוק שעתיים לארוז את כל חפציו של עילי ולהוביל אותם לדירה מבלי שהיא תדע דבר, או תראה אף אחד. לשם ההצלחה גייסנו את כל כוח האדם וכוח הסוס שיכולנו למצוא - כל האחים לבית משפחת דהן הצטרפו ברצון, מנדבים את מכוניותיהם לעניין, עידו ומאיה הגיעו לעזור גם הם, חמושים במכוניתו של עידו ובערימת ארגזים עשויי קרטון הניתנים להרכבה עצמית, וכמובן מיקה ואני, מלוות בעילי ובקטשופ. התוספת הבלתי צפויה שאיש מאיתנו - או לפחות לא אני - יכל לצפות, הייתה דין.

בזמן שכולנו התארגנו מחוץ לבית וניסינו להבין איך אנחנו עושים את זה מבלי לעורר את חשד השכנים ולהצדיק שיחה מוצדקת בהחלט למשטרה, הוא נסע במורד הרחוב על האופנוע שלו, חנה בצד הדרך, זינק מעליו והלך ישירות אל עילי, מסיר את הקסדה אגב כך. דין התקרב אליו, טופח על שכמו. ״מה קורה, גבר?״ השניים חלקו חיבוק גברי מוזר בזמן שכל העדים למתרחש צופים בהם בפיות פעורים לרווחה. לא דיברתי איתו על זה, או עם צור, לשם ההוגנות. לא דיברתי על זה עם אף אחד. הוא לא יכול היה לדעת, למרות שמיקה הביטה בי בחוסר שביעות רצון ואילו עידו הביט שתינו בעיניים שואלות. מיקה לחשה משהו באוזנו ועיניו מיד רפרפו אל דין, רושפות זעם. היה לי ברור איך זה נראה, אבל האמת הייתה שמאז מבצע החילוץ וההצלה המאולתר שלנו לא נפגשנו אפילו פעם אחת.

״הכל טוב, אחי, תודה שבאת,״ עילי השיב בקלילות. הוא הביט בכל העומדים סביבו, כמופתע מכך שהם ממתינים להוראותיו הבלעדיות. הוא בחן את כולם, עיניו חומקות מעיניי במכוון, ושלף את צרור המפתחות מכיסו. ״יאללה, בואו נעוף על זה. יש לנו בדיוק-״ הוא פזל אל שעונו לשנייה מהירה, ״שעה וחמישים דקות. נזוז?״

אבישי הביט בעילי ודין בחשד, אבל התקדם אל עבר דלת הכניסה. ״בואו נסיים עם זה,״ אמר כשעילי פתח את הדלת חרישית וכולם הסתערו פנימה.

למרות הדריכות המוגזמת וההכנה הנפשית, מסכת העינויים שעברתי מהרגע שנפלה ההחלטה להגיע לכאן, לא הצלחתי להתקדם אפילו צעד אחד מעבר לסף הדלת. זכרתי איך ביטלתי את הנאום חוצב הלהבות באדיבות מיקה שמהותו העיקרי הייתה מניעה של המצב הזה. ״יהיה בסדר,״ אמרתי. ״זה בסך הכל בית. הוא לא מדבר והוא לא ישאל שאלות. הוא לא בן-אדם, הוא בטון. אין מה להתרגש מדופלקס בפאתי רמת-אביב.״

ואכן, לא היה ממה להתרגש. הבית כמעט ולא השתנה; בסלון עדיין עמד פסנתר ישן ומולו הכוננית המוכרת, מלאה ספרי תווים מתפרקים, עמודיהם הצהובים מתפוררים למגע היד, וספרי קריאה שפעם הייתי מקריאה לעילי ופעם אחרים היו מקריאים לי. המטבח נראה מוזנח, שום דבר לא היה נקי. כלים משומשים נערמו על השיש לצד סירים ומחבתות שעדיף יהיה לזרוק. הסלון, על שתי ספותיו והכורסה ההיא שסירבנו להחליף, התמונות על הקירות ושולחן הקפה עשוי העץ הבהיר, נראה בלתי משומש. גרם המדרגות המוכר שהוביל אל הקומה השנייה נראה מפחיד יותר מאי פעם, העיטורים שעל מעקה המתכת מטילים צל מאיים על הקירות החשוכים. הזכרונות שהכיל הבית הזה, הלילות והימים, לפני ואחרי מה ששבר את המשפחה שלנו לרסיסים קטנים, פתאום הכל היה גדול עליי.