מסובכים

8; עילי

הגרון שלי התייבש לפתע, כאילו שתי המילים שאמר היו ספוג, והכל נעלם. הוא עמד כאן, קרוב כל כך, עם מבט כזה בוגר בעיניים שלו, ובעצם, למה שלא יהיה? הרי עברו שנתיים מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. השתוקקתי להתקרב אליו ולתת לו חיבוק, אחד ענקי שיגשר על כל הפערים. ידעתי שזה לא מה שיעזור לנו, זה לא מה שיוציא אותנו מתוך כל הבלגן והבלבול העמוק שחשנו רק מלראות זה את זו. עמוק בפנים למרות הכל שנינו ידענו דבר אחד; כלום לא ישפר את ההרגשה, וכלום לא יעזור לנו לעבור שנתיים ברגע.

כל זיכרון נעים מהבוקר שלי ושל דין וגם הזיכרונות המבלבלים מהערב שקדם לו נעלמו מול דמותו. הוא כמעט ולא השתנה; אותו אחד, עם בלורית שיער בלונדיני שאף פעם לא טרח לסדר, עיניים כחולות ירוקות מלאות חיים, מעט נמשים על האף אבל לא יותר מזה, גבוה. פעם הוא היה צנום, גבוה כמו שרוך ודק, עכשיו היו לו ניצנים של שרירים. הוא השתזף, או שפשוט נחשף לשמש. הוא אף פעם לא אהב להיות בבית. אני לא מאשימה אותו.

הוא נראה מופתע, מבולבל, ובכל זאת משהו שם עוד נשאר ערני למתרחש, כי עיניו התרוצצו מנקודה אחת של החדר לשנייה לשלישית ולכל מקום שהוא לא אני, רק לא להביט בעיניי. לפתע הוא נעצר, בדיוק כשעיניו הביטו בארגז היחיד שעוד לא פרקנו, הארגז שעליו כתבה מיקה באותיות גדולות ושחורות: מעילי. הוא כאילו התרוקן מתוכן לרגע, עיניו חלולות וריקות. אלא שאז הן נאורו בשנייה, אבל שום חיוך לא נוצר על שפתיו. הוא עמד, קפוא, וחיכה שמישהו יפשיר אותו. לא ידעתי אם הוא הוצף בשנתיים של חוסר בחום ואהבה, או בזיכרון של השנים שלפני כן.

קפאתי במקום שבו עמדתי, היד על הידית של הדלת, הרגליים נטועות בהכנה לעשות צעד נוסף, הלב פועם מהר וחזק, הבטן מתהפכת במקום והפחד משתק. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי; קיוויתי להיעלם, חשבתי אפילו לצבוט את עצמי, הרי הוא לא יכול לעמוד כאן. הוא לא יכול להיות כאן. הוא שילח אותי ממנו, צעק עליי לעזוב, סילק אותי מהבית שלי. ובכל זאת, הכל כמו נשכח כשהוא עמד כאן מולי.

לבסוף, אחרי מה שנדמה לי כמו אינסוף שניות של שקט, מיקה אמרה, ״אני אתן לכם רגע לבד.״

היא סבה על עקביה באטיות ונעלמה בחדרה, נקישה קלה של דלת נסגרת נשמעה וככה, בתנועה קטנה וכמעט חסרת משמעות נותרנו שנינו לבד, אני בדלת הכניסה, המומה, והוא בחצי הדרך בין המטבח לסלון. בתנועה כזאת קטנה נשארתי חסרת ביטחון, מתחת לצל האפל והגדול של האירועים שקרו לפני כל כך הרבה ועדיין כל כך מעט זמן.

״חיפשתי אותך,״ הוא לחש, ניגש ישר לעניין, כמו שהוא עשה תמיד. ״יותר מפעם אחת. גם אצל עידו, גם בשווארמה, גם כאן. אפילו שאלתי את מאיה. ואז ראיתי אותך.״

התקרית הקטנה בבית הספר חזרה אליי, זיכרונות מטושטשים וגשם שוטף והוא עומד שם, והתהייה המביכה מדוע והזיכרון מדוע. הבריחה משם, הכאב הרגעי בעיניים שלו, התקווה שלא ראה אותי והידיעה שבכל זאת, הוא ראה. הוא היה והוא זוכר והוא חיפש אותי, ולבסוף הוא גם מצא. לא ידעתי איך אני מרגישה לגבי זה. ״כן,״ מלמלתי.