מסובכים

43; כינור שני

התעוררתי כשאור חדר לעיניי דרך חרכי התריסים, חמים אבל חד. התאמצתי עד אין סוף להותיר את עיניי עצומות ולהתעלם מהזכרונות של הלילה הקודם, אבל ללב היו תכניות משלו, ובמקום לראות, התחלתי להרגיש. זו הייתה דקירה, קלילה, שתחושתה התעצמה עם כל רגע. בערתי באשמה, שקועה בתוך כל המערבולת של ההחלטות וחצאי הטעויות, כשלפתע משהו בי נרגע, לאט לאט הדקירה נחלשה. כשהזכרונות עלו בי הבנתי שהיא לא נעלמה, רק אולחשה. למרות משקולת הכאב העצומה שהכבידה עליי, המחנק בגרוני, הזיכרון של צור והמבט העצוב בעיניו, היה בי מעין רוגע, תחושה של מקום נכון בזמן נכון. הוא התעצם כשהפסקתי להילחם ופקחתי את עיניי, מביטה אל דין הישן בשלווה לצידי. השיער הפזור שלו נח בתלתלים כהים ועבים סביב פניו כמו הילה של מלאך וסומק קל שבקלים צבע את לחייו. לא יכולתי שלא לחייך, גם אם רק לרגע.

לא הצלחתי להתאפק ונגעתי קלות בלחייו, רפרוף של האצבע לאורך עצמות הלחיים אל הלסת. ליטפתי אותו הלוך ושוב בעודי חושבת על כל הדברים שהיו צריכים להיאמר בינינו לפני זמן רב כל כך, דברים שאולי היו חוסכים כאב של אחרים מלבבות שבורים ממילא. לא יכולתי לרפא את כולם, גם אם רציתי. לאף אחד אין כוח כזה. עצם הפגיעה באחר פוגעת גם בנו, והכוח לא לחש שייך לאנשים שרק הזמן יבהיר לנו מי הם. כשהיד שלי רפרפו קלות על שפתיו דין עיקם את אפו מתוך שינה ומלמל, ״דיי, דיי כבר, זה מדגדג.״ צחקתי לעצמי, כי לא יכולתי להתאפק. הוא מצמץ, פעם אחת ועוד פעם, הביט בי דרך מסך הריסים שלו וחייך. ״חשבתי שאני חולם,״ הוא לחש, במעין פחד להרוס את הכל.

״ואתה חולם?״ שאלתי, משועשעת, ספק ברצינות.

הוא השתהה לרגע של מחשבה ולבסוף אמר, ״כנראה שכן.״ הוא הזדקף ונשק לי ברכות, שוב ושוב. תחושה עמוקה מילאה אותי לרגע, מעין חזרה לאחור, כאילו כבר היינו כאן. הראש והלב שלי חיפשו אחר הזיכרון ומצאו אותו, לא רחוק מכאן ועדיין, שנות אור מאיתנו. הוא נישק אותי כמו אז, אחרי שהלחנו יחד את חצי טעות. כבר היינו כאן, בנשיקות המתוקות, הארוכות, אלו שאין להן זמן או התחלה וסוף, אלה שעושות סחרחורת, שהופכות את הבטן. כבר היינו כאן מזמן, החלטנו ללכת וחזרנו שוב הביתה. המגע סירב להיות מיני למרות שהיינו עירומים; דין ליטף את פניי, את שיערי, נשק למצחי והצמיד אותי אליו, קרוב, קרוב מספיק בשביל שאוכל להרגיש את לבו ההולם במהירות. הוא נשך את שפתיו קלות, כמחפש מה עוד יש לומר. הרי כל כך הרבה דברים בינינו לא נאמרו, אבל עכשיו כבר לא היה להם מקום. הם היו חשובים בזמנים אחרים, כשאנחנו עוד היינו אחרים.

שתקנו כל הזמן הזה, הזמן שבו העולם קפא, שבו הטלפון שלו שוב שידר גלגלצ, כשדיווחי התנועה של השעה עשר בבוקר התחלפו בשל אחת-עשרה, הכבישים רגועים והשקט משתרר בין כולם. שתקנו גם כשהשמיעו אחד מהשירים החדשים שלהם, זה שדין לעולם לא יחיה איתו בשלום. שתקנו ליותר מדיי זמן שלא יחזור.