מסובכים

33; מופע האימים של דין

״בוקר,״ אמר דין קצרות ומסר לי את הקסדה הלבנה הנוספת שלו. ״מוקדם קצת בשבילך, אה?״ הוסיף בשעשוע כשרטנתי לעברו וחטפתי את הקסדה מידיו.

השעה הייתה חמש וחצי לפנות בוקר, ולמרות שסיימתי את המשמרת רק שלוש שעות לפני כן, התעוררתי בחמש כדי להגיע להקלטות בכל זאת. התקלחתי בשביל להתעורר באמת, התלבשתי בזריזות, השארתי לעילי פתק למרות שערב קודם כבר הודעתי לו שלא אהיה בבוקר, לפני שיצאתי לעבודה. אף פעם אי אפשר לדעת עד כמה הוא מרוכז בכל מה שאומרים לו. הוא עצמאי מספיק בשביל להסתדר אבל אני אשמה מספיק כדי להשאיר פתקים דביקים על שולחנות. זה היה מאמץ לא מידתי בעליל, אבל עשיתי זאת בכל מקרה כי ידעתי שזה חשוב לדין. יותר מזה, ידעתי שאחרי כל מה שעבר בינינו אני צריכה את זה. אני צריכה להיזכר בדין המקסים שידע לאסוף אותי על האופנוע במקום בבחור שנטש אותי בדירה שלו לחסדי המפתחות הנוספים שהוא החזיק בארון החשמל. הייתי מוכנה לעשות הכל, גם אם פירוש הדבר היה להגיע להקלטות בשעות לא אנושיות כי אלה השעות הפרודוקטיביות ביותר של יונתן.

התיישבתי מאחוריו על האופנוע והנחתי את ראשי עטוי הקסדה על גבו. ״אני עייפה. בבקשה אל תעצבן אותי.״

דין הניח את ידיו על שלי והידק את אחיזתי בו. ״לא הייתי חולם לעשות דבר שכזה,״ הוא גיחך, קולו מעומעם מעבר לשתי הקסדות. רגע אחד הוא שילב את אצבעותיו באצבעותיי ושנייה לאחר מכן כבר דהרנו על הכביש אל אולפן ההקלטות שלהם.

נסענו בכבישים העמוסים תמידית של תל אביב, עוקפים ומזגזגים בין מכוניות, חותכים נהגים ולוקחים סיכונים מיותרים. ככה זה עם דין; הוא סיכון מיותר. זה גרם לי לחשוב מה היה קורה אם בלילה שהכרנו לא הייתי מסכימה להצעה שלו. מה היה קורה אילו לא הייתי נוסעת איתו לדירה שלו. הוא בטח היה ממשיך לנסות, הוא לא אחד שמוותר. אולי הייתי מסכימה בהזדמנות אחרת, אולי הוא היה חוזר לבר ומתחיל עם מישהי אחרת. הוא תמיד היה אחד של הזדמנויות.

זה גרם לי לחשוב על כמה שאני השתניתי. כשהכרתי את דין המילה הזדמנות הייתה זרה לי, לא יכולתי לצאת מגבולות המשבצת שלי, הקמתי סביבי חומות וישבתי מגודרת ביניהן, ממתינה למכה הבאה. כשפגשתי אותו ברחתי ממנו וחזרתי אליו, צפיתי בו ממוטט חומה אחר חומה. כן, עשינו טעויות. עשינו הרבה מהן, ועמדנו מולן, בעיקר אני. תהיתי איך הכל התהפך, מתי הדברים השתנו ואיפה בדרך השארנו את הסדינים מאחור. צפיתי בעוברים ושבים, כל אלה שרצים עם הכלב והמכוניות של אנשי העסקים דוהרות אל הצפון ותהיתי אם הם מזהים אותו. היה קשה להסתובב עם דין בלי שתמונה אחת שלו תעלה לכותרות, ואת השיעור הזה למדתי כשראיתי תמונה מפוזרת של דין ועילי יוצאים מבית קפה כשעליהם עטים כל הכתבים האפשריים, בניסיון לסחוט ממנו תשובה על שאלה. עילי חשב שזה מגניב, כמובן. הוא חזר הביתה חצי באוויר והכריז שהוא הולך להיות מוזיקאי, אבל אני התלהבתי פחות מהעובדה שהדמות המטושטשת של אחי מרוחה כרגע על המסכים של כל הצופים של גיא פינס.