מסובכים

25 ב; פרח

״ה-היי,״ עניתי בגמגום לשיחה, בלב רועד וחרד שממתין למשמע קולו של הגבר שנשכח, נדחק למעמקי הזיכרון שלי בשבועות האחרונים, זה שהפך להיות קצת של עילי וקצת שלי, זה שהתגעגעתי אליו ברגעים והעדפתי להעלים באחרים, זה שרומם את המוזיקה מעבר לכל סדר עדיפויות.

הלכתי לאורך דרך ראשית-משנית שכזאת, אחת מני רבות, מטיילת בין האוטובוסים ובין המכוניות בניסיון להבין כמה כסף קטן יש עליי והאם אני צריכה להתקשר למיקה ועידו ולבקש טובה. הלקיתי את עצמי על כך שלא שלחתי הודעה לעילי מיד אחרי שעניתי לשיחה, לא רציתי שהוא ידאג לי. פתאום עלתה בי תחושת חרטה עמוקה; כל מה שקרה בסוף השבוע האחרון נדמה לי לטעות, טעות מרה שאני לא מסוגלת להתמודד איתה, לא כרגע. כל הזכרונות הטובים, תחושת שפתיו של צור על שפתיי, על גופי, תמונת חיוכה של עלמה, טעם הפנקייקים והקצפת, כל המתיקות הפכה חמוצה.

הבנה עגומה התגבשה בתוכי, ההבנה שכעת שום דבר לא יהיה עוד כשהיה. צור פתח דלת לעולם חדש שלא ידעתי אם אני רוצה להיכנס אליו. זה היה חדש, לא ידעתי איזו הרגשה מתוקה זו לגלות עם מישהו את עצמו. זה היה רגע אחד קטן אבל עוצמתי מכל דבר שאי פעם הרגשתי, אם מוציאים את דין מהמשוואה. דין היה ריגוש מסוג אחר; הוא ידע בדיוק מה אני רוצה, מה אני מרגישה ומה אני צריכה באותו הרגע ממש. הוא למד אותי עד שידע לצפות אותי, התרכז בי, רק בי. דין היה אש וצור היה מים. דין היה דברן גדול וצור ידע לשתוק, דין היה ממוקד וצור מפוזר, דין מלא ביטחון וצור מלא סקרנות. ועכשיו, אחרי כל מה שקרה, הרגשתי סחרחורת, מעדתי לאטי בעודי מתקדמת לאורך הרחוב, לא במיוחד מרוכזת ולא במיוחד רגועה.

״יסמין,״ דין ענה בהקלה, כמו בנשיפה. ״אני- וואו, אני לא יודע איפה להתחיל.״

הוא נשמע מאושר אבל לא ממוקד, כמו האמן שהוא. ידעתי שבשבועות האחרונים הדבר היחיד שהוא רצה להתעסק בו היה האלבום שלו, רק כדי להגיע לנקודה בחיים שלו שבה הוא יוכל לומר: ״כתבתי אלבום.״ כזה הוא, עקשן ומסור, דוחק לשוליים, מהיר ועצבני. אני הייתה זו שנדחקה לשוליים, במקרה הזה. את ההורים שלו הוא מזמן דחף אל מעבר לקצה, ויותר מזה לא ידעתי אם נשאר מה לדחוף. כמות האנשים שהצליחו להחזיק מעמד בחיים שלו שאפה לאפס. חוץ מהלהקה לא ידעתי אם יש לו אנשים שהוא שומר קרוב ללב, בניגוד לצור, שלמרות המחויבות לעלמה דאג להיפגש עם כל החברים מהצבא, לנסוע צפונה להורים, לעבוד קשה ולכתוב את כל הלב שלו על מסמכים במחשב, סתם כי ככה הוא רוצה בשלוש לפנות בוקר.

הקפיצה הקטנטנה של צור בזיכרון שלי גרמה לפחד לפעם בלבי במקום דם. כל האפקט החלומי ששרר בי נעלם ברגע שעניתי לשיחה. האצבעות הרועדות והמיוזעות שלי קיללו אותי על ההחלטה הנחפזת הזאת שנעשתה ברגע של חולשה.