מסובכים

20 א; עין העיתונאי

החיים שלי הפכו עמוסים מבלי ששמתי לב. עבדתי בלילות ללא הפסקה; בקושי ישנתי, התעקשתי להגיע ראשונה ולהישאר האחרונה, לפתוח את הבר ולסגור אותו, לא משנה באיזו שעה אצטרך להרים את הכיסאות מעל לשולחנות. המשכורת שלי בתוספת המשכורת של מיקה הספיקו כדי לקיים את שתינו ברווחה יחסית, אפילו נשאר לנו כסף בצד לקצת פינוקים, לצאת פעמיים או שלוש לבית קפה, אפילו לאיזה סרט חדש. עכשיו, כשעילי גר אצלנו, הכל הפך מסובך יותר. חסכנו שקל לשקל, אגורה לאגורה כמעט. הוא הבין לליבנו ולמצב, אפילו הציע לקחת עבודה במשרה חלקית, כמו שהייתה לו פעם, בתחילת השנה אבל מהר מאוד חזר בו, בעיקר משום שנזפתי בו בחומרה. מבחינתי, עילי הוא ילד, והוא האחריות שלי. שהוא יעבוד וישלם חשבונות? על גופתי המתה. כל היום שלי סבב סביבו: הייתי קמה מוקדם, לוקחת אותו ללימודים ואת מיקה לעבודה וחוזרת לישון רק בשביל לקום שוב בשעות הצהריים ולהכין לו אוכל. לעיתים מיקה הייתה מקלה עליי, חוזרת מוקדם או מפצלת את העבודה כדי שאוכל להישאר במיטה ולישון עוד קצת. בערב הייתי הולכת לעבודה, ולאורך הלילה דאגתי לו. איפה הוא עכשיו, מה הוא עושה? עם מי הוא נמצא? הוא בסדר? ידעתי שאמא מתקשרת אליו בכל יום. הוא סופג ממנה מטחים של כאב, אני בטוחה בכך. אבל הוא לא דיבר על כך, אפילו לא מילה, למרות שהשתדלתי לדובב אותו.

כמובן, אהבתי לדאוג לאחי מסביב לשעון. משהו בדאגה, בהתעסקות הזאת בכולם סביבי, בבדיקות ובהשגחה מילא אותי. הפך אותי ליעילה. עשיתי הכל על אף העייפות והעובדה שאין לי זמן רב מדיי להתעסק בכל הדברים האלה. רציתי להיות עסוקה, זה עשה לי טוב וניתק אותי מהמחשבות. פחדתי שאני הבאה בתור לעמוד מול השיחות של אמא, או ההודעות הנוקבות. סירבתי להפסיק לחכות לעילי ביציאה מבית הספר גם כשהתעקש לחזור באוטובוס עם החברים שלו. לא יכולתי לשחרר, לתת לו ללכת החזיר אותי שנתיים אחורה וגרם לי להרגש שאני מזניחה אותו. נקרעתי בין הרצון לאפשר לו חופש לבין הפחד שיעזוב שוב, שיתרגל לחיים בלעדיי, שיתפכח ויבין שהיה קל יותר לפני הכאוס שיצרתי בחייו. הכל היה שלו כשבחרתי לקחת צעד אחורה מהמשפחה שלי, שגם ככה הייתה סירה טובעת ללא משוטים. המשקל שהסרתי עזר להם לצוף, רק עוד קצת, וכעת משחזרתי פגעתי באיזון. הבאתי עליהם את הכאב. ובדיוק משום הכאב, החלטתי לכפות את החזרה שלי; אולי, אחרי שתשכח הסערה ויעבור זעם, אוכל לספק נחמה.

דין הפך עסוק כמעט כמוני. מאז הלחנו יחד את השיר שכתב, הוא עבד קשה על האלבום שסיפר לי עליו. מדיי פעם הוא היה מקריא לי מילים, כשדיברנו בטלפון. עשיתי לו קצת הגהיה וקצת תיקונים, לעיתים אף התעצבנתי על הניסוח ועל העובדה שהחרוזים לא רציפים והמבנה שבור. היה משהו בוטה בשירים שלו, גם אם לא קילל או כתב בגסות. הם פשוט היו עמוסים ישירות, כנות שכזו. הוא הניח הכל על השולחן כמו שהוא, מבלי לייפות ומבלי ליצור מסכת רומנטיזציה סביב המציאות אותה תיאר. הוא לקח סיפורים קטנים, אדם אחד או שניים, והפך אותם למרכז העולם במשך שלוש הדקות הבאות בחייך. הייתה לו דרך עם מילים, כמו גם עם פרטים קטנים; הוא ידע מה להגיד, איך להגיד, ובאיזה שלב יש להנחית את המכה. לכל השירים שלו הייתה שורת מחץ שכזו, מלאה בתוכחה. הוא כתב ראפ כמו שהיית כותב תפילה. רוב זמנו הוקדש ליצירה שלו, או כמו שקרא לה, בייבי. השם העלה בי גיחוך בכל פעם שחשבתי עליו. הצחיקה אותי העובדה שככה הוא רצה לקרוא לאלבום. הוא היה אבוד בין אפשרויות ושמות, אנשים עם כוונות טובות שרוצים לעזור לו. מה שהוא לא איבד הייתה התשוקה לכתיבה, גם דרך כשלונות וביקורת; התשוקה שבה הוא דיבר על שירה ומוזיקה הזכירו לי את התשוקה שבה הוא תיאר לי אותי. להט עז שגורם ללחיים להסמיק באדום עמוק. לפעמים הוא היה מוצא את הזמן להתקשר אליי. לרוב הוא היה מתקשר כשהייתי עסוקה, בעבודה או בעילי. רוב השיחות נדחו, אבל איש מאיתנו לא חש מוזנח. ידענו שכרגע יש פיצול ועוד נשוב לשגרת חיינו, במוקדם או במאוחר.