𝘆𝗼𝘂'𝗿𝗲 𝗺𝗶𝗻𝗲 • 𝘁𝗮𝗲𝗸𝗼𝗼𝗸•

-𝙴𝙿 𝟷𝟼-

סליחה עם הפרק מדכא מדי או גרוע...אין לי מצב רוח ואני מדוכאת אז סליחה...
נ.מ כללית
הוא החל להתקרב אליי עם השוט בידיו ועצר ליד המיטה ״מ-מה א-אתה מתכוון לעשות לי?״ גימין שאל בגמגום וקול בוכה ״מה שאני צריך לעשות״ יונגי ענה ונשך את שפתו התחתונה למראה הגוף העירום של גימין והתחיל ללטף לו את התחת ״בבקשה תגידי לי!״ גימין אמר מתחנן ובוכה בקול מפחד ממה שיקרה לו ״אז אני הולך להעניש אותך כל כך חזק עד שאתה לא תוכל ללכת וכן, אני לא הולך לרחם על התחת שלך.״ יונגי אמר אוחז בתחת של גימין שגנח ״למה אתה לא ה-הולך לרחם עליי?״ גימין שאל עוצם עיניים בעוד שזרם דמעות ממשיך ליפול על פניו הקטנות.
״כי אתה התחצפת, לא סתמת את הפה שאמרתי ועוד כמה דברים שעשית. אבל מה הכי נורא?״ יונגי אמר מלטף את התחת האדום של גימין ״מ-מה?״ גימין שאל בקול מפחד ״התנשקת וישבת ונגעת במישהו שהוא לא אני!!״ יונגי אמר וכעס וקינאה נשמע בקולו, הוא הצליף בישבן של גימין שגנח וצעק בכאב.
״ד-דיי!! תפסיק!!! זה כואב לי!!״ גימין צרח מחזיק במעקה המיטה שהיה אזוק אליו ״אני לא יפסיק עד שתלמד!!״ יונגי הרים את קולו על גימין שהרגיש שהוא הולך למות אפילו שהעונש שלו רק התחיל.
״א-אני מ-מצטער אני לא יעשה את זה יותר!!״ גימין צעק בבכי מתחנן ליונגי בתקווה שיפתור אותו מזה.
גם מבלי להתחיל את העונש הוא ידע שיונגי לא ירחם עליו וזה יכאב מאוד, אבל הוא לא ציפה לרמת כאב כזאת.
הוא לא תיאר לעצמו עד כמה זה יכאב עד שנשמעה שריקה באוויר והשוט פגע בישבן ובגב החשוף של גימין שצרח ״אהההה!!!!״ גימין צרח מרגיש זרם חדש של דמעות יורד על פניו ״כו-כואב!״ גימין צרח לא מצליח להקל את הכאב שהוא הרגיש בגב ובישבן.
״ב-בבקשה אני מתחנן!!״ גימין לא חושב שהוא יכול לעמוד בעוד מכה ״לא בייבי אתה תקבל את כל המכות ותגיד אחרי כך הצלפה ׳תודה דאדי!׳ סליחה שהייתי ילד רע!״ הוא אמר גורם לגימין לבכות יותר ״בייבי, אני לא אוהב לראות אותך בוכה! אני דואג לך!״ יונגי אמר ונאנח וגימין גיחך וצחק קצת בבכי ״אוהב אותי? דואג לי?״ גימין שאל בגיחוך מזלזל ״כן בייבי אל תחשוב שלא!״ יונגי ענה ״בתחת האדום שלי דואג ואוהב אותי! עלאק לא אוהב לראות אותי בוכה, אתה זה שגורם לי לבכות מכאב!״ גימין אמר מנסה לעצור את הדמעות ״אני לא אמרתי לך להיות ילד רע!״ יונגי אמר ״ילד רע? מה אנחנו בגן?? הוסוק פאקינג חבר ילדות שלי! אין לי בעיה להתנשק איתו!!״ גימין צעק בכעס ״אל תרים עליי את הקול שלך! וכנראה שלא הבנת משהו!! אתה פאקינג שייך לי! ורק לי! לא לאף אחד ולא מעניין אותי מהו בשבילך! אמא או אבא אפילו חבר טוב! לא מעניין אותי, אתה לא תיגע במישהו שהוא לא אני! גם אם זה יהיה ההורים שלך!!״ יונגי צעק על גימין שהשתתק ששמע את יונגי מדבר על ההורים שלו.
״אל תדבר על ההורים שלי!״ גימין לחש באיטיות מתוך כעס נזכר איך הוריו נהרגו מוות כואב מול עיניו ובגללו.
״למה לא?! ממש מעניינים אותי!״ יונגי אמר בזלזול וגילגל את עיניו ״אל תדבר פאקינג על ההורים שלי!!״ גימין צרח בבכי שבור חוטף סטירה מיונגי ״אל תצעק עליי!״ יונגי צעק על גימין שהרגיש את הלחי שלו בוערת בכאב, גורם לגימין לעצום עיניים ולבכות שנזכר במה שניסה להדחיק במשך שנים אך תמיד ישאר בלב שלו.
״פשוט תגמור עם זה..״ גימין לחש ״מה?״ יונגי שאל שלא שמע את גימין ״פשוט תגמור עם העונש המזדיין הזה!״ גימין אמר מסתכל על יונגי בכעס.
יונגי נאנח בכעס יוצא מהחדר לשתות מים בשביל להירגע. משאיר את גימין אזוק למיטה במצב כואב מבחינה פיזית ונפשית. פיזית בגלל ששרף לו הלחי מהסטירה וגם הישבן והגב, כאבו לו הידיים, בקיצור כל הגוף.
מבחינה נפשית הוא השאיר אותו במצב; שבור, בכי, צלקות שהוא הזכיר לו, את העבר הכואב שלו, את המוות של הוריו שהוא מאשים את עצמו.
גימין התהפך על גבו בחזרה חושב על עברו.
הוא חשב על איך שהוריו נהרגו בגלל הטיפשות והאי סבלנות שלו.
אם הוא היה מחכה רק עוד קצת זמן הם לא היו מתים מול עיניו באשמתו.
גימין רק בכה שנזכר בהוריו והסתכל על השמיים דרך החלון שנמצא בחדר ״אמא...אבא...למה הלכתם והשארתם אותי כאן? כדאי לסבול? הייתם לוקחים אותי איתכם! להישאר בעולם הזה בלי הורים שיתמכו בך ויעזרו לך ויחבקו וכל מה שהורים עושים וצריכים לעשות.
זה פשוט נורא שאני לבד פה! אני גרמתי למוות שלכם! אני נשארתי בחיים! אני אמור להיות בקבר במקומכם!
זה העונש שלי? לא לחיות עם ההורים שאני אוהבת הכי בעולם? ההורים שהייתי עושה הכל בשביל להחזיר אותכם! אני לא יכול להתמודד עם זה! אני רוצה אותכם! יש לי טראומות וסיוטים מאז שהלכתם, אני מנסה להסתיר את הכאב וזה מצליח לי. אף פעם אף אחד לא שם לכאב שאני חש בלב! רק חיוך מזויף! כולם חושבים שהם מבינים אותי אבל הם לא! לא טוב לי בעולם שאתם לא נמצאים בו! אני רוצה אותכם! או לפחות חמש דקות לדבר או אפילו רק להיפרד ממכם משהו שלא זכיתי לעשות, פשוט הלכתם לי ברגע אחד, רגע אחד צחקנו ונהנינו אילו ברגע השני צרחתי בבכי לעזרה שראיתי אותכם נהרגים באשמתי וזה קרה מולי. בבקשה תחזרו!!״ גימין צעק את שתי המילים האחרונות בבכי קורע לב. הוא בכה על החיים שהוא קיבל, הוא בכה על הכל.
מה הוא כבר ביקש? את הוריו בחזרה? הוא יעשה הכל כדאי לקבל אותם!
נמאס לו לספוג ולהתעלם מהכאב בליבו כאילו לא היה קיים.
נמאס לו לשים מסכה של שמחה שמבפנים הוא רק רוצה לבכות.
שהרצון שלו למות מתגבר מיום ליום.
הוא לא מבין איך עדיין גאנגקוק. הוסוק וג'ין נשארו איתו כל השאר פשוט עזבו אותו.
ראו אותו נשבר, מנסה למות.
אבל להם?
טוב להם, לא בדיוק היה אכפת ממנו.
הם שיחקו אותה חברים שלו והוא תמיד היה בשבילם גם כשלא היה לו מצב רוח.
הוא ניסה.
הוא ניסה לעזור, להצחיק, לעודד. פשוט...היה שם בשבילם.
אבל ברגע שהוא היה צריך חיבוק אף אחד לא היה שם בשבילו. עזבו אותו. פשוט ככה. החליפו אותו במישהו יותר טוב. הרי מי ירצה להיות חבר של ילד כמוהו?
׳כמה צפוי׳ ׳מה חשבת לעצמך אידיוט? שיהיו איתך? תמיד יעזבו אותך׳ הקול בראשו של גימין חזר וצחק עליו עד כמה הוא עיוור.
למה שהם לא יעזבו אדם כמוני? בן אדם מגעיל, דוחה, מסריח, סתם זונה לשימוש. (קשה לי לכתוב את זה על גימיני😕 הוא פאקינג מלאך טהור!!!) גימין כבר לא יכל להתמודד עם זה.
הוא רצה לסיים עם זה עכשיו! ללכת לישון ולא לקום יותר לעולם, ללכת לישון שינה נצחית.
הוא רק מחכה לזה, כל כך קשה לו!
אף אחר לא היה לידו שהוא עבר התעללות בבית ספר, אף אחד לא היה לידו שהוא עבר חרם והשפלות, אף אחד לא היה לידו שחברו הטוב כמעט אנס אותו, אף אחד לא היה לידו שאמרו שהוא זונה שהזדיינה עם כל בית ספר למרות שזה היה שקר כי הןא עדיין בתול, מכל הבחינות. הוא בתול באיבר המין ובישבן. אבל אף אחד לא האמין לו. ככה זה, לא מאמינים לזונות מושפלות.
הוא זוכר הכל כאילו היה אתמול.
הוא זוכר בבירור את המוות של הוריו, הוא זוכר בבירור איך הוא כמעט נאנס על ידי חברו הטוב אבל הצליח לברוח ולפצוע אותו על ידיי זכוכית שמצא בחדר שלו,
הוא זוכר איך קבוצה של ילדים ניסו לאנוס אותו בשירותים של בית ספר כשנודע לכולם בבית הספר איכשהו שהוא גיי, אבל ילד מכיתה יב׳ הציל אותו ועזר לו אבל אחרי שבוע נעלם ועזב אותו, הוא לא יודע בדיוק למה, יום אחד הוא פשוט נעלם.
גימין זוכר בבירור הכל. את החרם, את ההתעללויות, את ההשפלות, את הניסיונות לאנוס אותו, את הניסיונות התאבדות שלו. הוא זוכר הכל מהכל.
הוא רק מחכה לרגע הזה שהוא יוכל להצטרף אל הוריו, ללכת שוב אל תוך זרועותיהם החמות והאהובות שהיו מחבקות אותו כל הזמן. הוא מתגעגע לאמא שלו שהייתה מבשלת והוא ואביו היו מציקים ועוזרים לה והיו צוחקים בסוף.
בסופו של דבר הכל זכרונות. זכרונות שחרוטים בתוך הלב של גימין עמוק עמוק. זכרונות שהוא לא ישכח לעולם.
גימין עדיין לא הפסיק לבכות ולהסתכל על החלון שלא שם לב ליונגי שנכנס חזרה לחדר מתסכל על גימין ועל פניו שהיו מלאות בדמעות. ״גימין בייבי״ יונגי קרא לגימין שלא ענה, הוא היה שקוע כל כך במחשבות שלא שם לב לכלום ולא שמע כלום ״בייבי״ יונגי אמר שוב אך גימין עדיין לא שמע ״גימין בייבי״ יונגי נגע בכתפו של גימין גורם לו לקפוץ במקומו ״מ-מה?״ גימין התאמץ מבעד לדמעות שהפכו את ראייתו למטושטשת ולהסתכל על יונגי ״אתה בסדר? העיניים שלך אדומות ונפוחות מבכי וכל הפנים שלך דמעות וזה קרה רק בכמה דקות שהייתי מחוץ לחדר״ יונגי אמר ומחא לגימין השבור את הדמעות שכבר הרטיבו גם את גופו החשוף לחלוטין ״תן לי לבכות! גם זה אסור?״ גימין שאל לא מסתכל על יונגי ״לא אמרתי שאסור...תסתכל עליי!״ יונגי אמר ברכות שגימין הפנה שוב את מבטו לחלון ״אז תן לי להסתכל על השמיים ולבכות״ גימין אמר ״למה אתה בוכה? אני שונא לראות אותך בוכה בייבי״ יונגי אמר והסתכל בעיניים של גימין שניסה להזיז את פניו אבל לא הצליח כי יונגי תפס בפניו ״א-אני בוכה כי נמאס לי״ גימין אמר בקול צרוד מהבכי והשפיל את עיניו ״נמאס לך ממה?״ יונגי שאל והתיישב על המיטה ליד גימין ״מהכל! מהחיים. מהכל פשוט!״ גימין אמר והרים את עיניו ליונגי מסתכל עליו ״נמאס לי לחיות! אני רק מחכה ליום שאני ימות!״ גימין אמר ויונגי הידק את אחיזתו בפנים של גימין ״בייבי...אני לא רוצה שתמות! אני אוהב אותך! אתה חשוב לי!״ יונגי אמר וליטף את פניו של גימין ״כולם שונאים אותי!! כולם רק רוצים שאני ימות!!״ גימין אמר ״זה לא נכון!״ ״זה כן! אתה לא יודע כלום!״ גימין צעק מתסכול ״אתה לא יודע כלום על החיים שלי, אתה לא יודע שום דבר מהעבר שלי. אתה לא יודע כלום! פשוט כלום!״ גימין אמר. נמאס לו שמתווכחים איתו ״החיים שלי לא ישתנו לטובים אף פעם! אני תמיד יסבול. החיים שלי לא יסתדרו!״ גימין אמר ונאנח ביאוש, ליונגי לא היה מה להגיב ״הכל ישתנה לטובה״ יונגי אמר אחרי כמה שניות ״אתה יכול להגיד את זה, אתה יכול להאמין בזה! אני לא מאמין בחרא הזה שאני ישמח ושהחיים שלי ישתנו לטובה!״ גימין אמר ״גימין א-תעשה לי טובה! תעזוב אותי בשקט אני רוצה להיות לבד..״ גימין קטע את יונגי שנאנח והנהן ״אני ילך להכין לך אוכל...תנוח בינתיים״ יונגי אמר ושיחרר את גימין מהאזיקים שהכאיבו לידיים שלו והוא שיפשף אותם בזמן שיונגי הלביש אותו בבוקסר של גימין ובחולצה ארוכה של יונגי שהגיע לו עד היריכיים.
גימין לא ענה ונשכב במיטה בצורה יותר נוחה מכסה את עצמו בשמיכה מחכה שיונגי יצא, יונגי הביט בו לכמה שניות נושק לראשו במהירות ויוצא מהחדר.
גימין בדק שיונגי יצא מהחדר וקם במהירות מתחיל לחפש משהו..
נ.מ יונגי
יצאתי מהחדר הולך מתחיל להכין אוכל ובזמן הזה חשבתי.
אני לא יודע מה עובר על גימין.
אני באמת דואג לו.
הוא בוכה הרבה אם לא כל הזמן, הוא חושב שאני לא שומע אותו בוכה בלילה אבל לא רציתי להעיק עליו אז לא שאלתי.
הוא לא אוכל ולא שותה ואם הוא אוכל הוא אוכל ממש קצת, כל החיוכים שלו מזויפים אני רואה את זה.
הוא לובש מסכת שמחה שמבפנים הוא עצוב ושבור רק עכשיו שמתי לב לזה. רציתי להעניש אותו שילמד לקח אבל לא יכולתי במיוחד כשהוא במצב הזה.
אני לא אוהב לראות אותו בוכה זה שובר אותי, אני אוהב אותו.
שקעתי במחשבות וקפצתי בבהלה ששמעתי רעש זכוכית מתנפצת.
מהר הלכתי לחדר לראות את גימין ולא מוצא אותו שם,
יצאתי מהר מהחדר מתקדם מהר לשירותים נכנס לשם וכמעט מתעלף ממה שראיתי...
״גימין!!!״ צעקתי והתקרבתי אליו רואה אותו מתסכל עליי בבכי  ואני מרגיש חרטה ועצב על זה שגרמתי לו לבכות...
״לא גימין לא!!״
״הגיע הזמן שאני יצטרף להורים שלי!״

אני ילך עכשיו....
2000 מילים.
אוהבת אותכם🖤
11.11.2019