לילה ללא הבטחות | ספר 2

פרק יב

שלום לכולם:)

סליחה על האיחור, הייתה לי תאונת עבודה ועכשיו אני בסדר, יש לי רק צלקת וזה נחמד - מרגישה כמו ג'יימס בונד.

בכל מקרה, מקווה שתהנו וסליחה ענקית שחיכיתם לפרק כל-כך הרבה זמן (וסליחה על טעויות שתראו במהלך הקריאה, לא היה לי את הזמן לעבור עליו פעם נוספת)!

תודה לכל החבר'ה שכתבו וביקשו שאמשיך! אתם מקסימים ברמות!

שתהיה לכם קריאה מהנה~

***

לילה

כמות הפעמים שנכנסתי לשירותים, הדגישה את כמות המים שצרכתי ביום הארור הזה. ההנגאובר שעבר עליי, העלה בי בחילה נוראית. זה הרגיש אינסופי וזה היה אינסופי, ובשלב מסוים חשבתי שזה יהיה כך לנצח.

חשבתי גם שאוציא את זה על התלמידים המסכנים שישבו בקדמת הכיתה. מבטם התעגל עליי בכל פעם שהחמצתי את פניי. יכולתי גם לראות אותם נרתעים אחורנית מהפחד וידעתי, שאם לא הייתי מרגישה כה נורא, הייתי נהנית מהמחזה המשעשע הזה.

כן, נכון שלא הייתי אמורה לשתות במהלך השבוע הזה, אבל רונן הוציא את זה ממני. אלוהים, הוא הוציא ממני את הכל ובשלב הזה, המוח שלי כבר החליט לקבל את זה.

אני לא ידעתי בדיוק, אם מה שהרגשתי כלפיו הייתה אהבה, אבל ידעתי בוודאות שרציתי אותו. אני רציתי את האידיוט הזה והאמת שכעסתי על עצמי בגלל זה.

מניאק מזויין...

"אינעל העולם-"

"ג'וּן-מֵה?"

הרמתי את מבטי למשמע הקול המוכר והחם שקרא לי "נשמה שלי". מבטי התעגל. ליבי צנח, בעודי קופצת על רגליי. רצתי מסביב לשולחן וחיבקתי את הגבר המזוקן שעמד מהצד השני של השולחן שלי.

"בֵּאבֵּיִי-מֵה!" אבא שלי חיבק אותי ונישק את מצחי. ידיו המוכרות והגדולות סגרו סביבי, בעודו מלטף את קצוות שערי אחורנית. "מה אתה עושה כאן...? מתי חזרת בכלל?"

"אתמול בערב." הוא החזיר לי עם המבטא הכבד שלו, "מה יש לך, דוּל-מֵה?" קולו השתתק בזמן שהסתכלתי סביבי על הכיתה הריקה שעטפה סביבנו, דבר שגרם לי להבין שהשיעור שלי הסתיים ושוב נותרתי לבהות באוויר סביבי. "מה קרה? למה את לבד?"

"כלום, בֵּאבָּא..." אלוהים, האידיוט הזה הפך אותי למטומטמת. "מה, אממ... מה אתה עושה פה? זאת אומרת, למה לא התקשרת - הייתי באה אלייך..." הייתי חייבת להתעורר ומהר. חזרתי להסתכל על אבי, בוחנת את מבטו המוכר והחם, מבט שהוא חלק עם תאיר. חיוך בלתי נשלט תקף את שפתיי, כנגד המראה המתוקתק והמסודר שלו.