בת ארטמיס 🌙

פרק 4

נ.מ ארטמיס

שאלתי את אפולו עם היא תיהיה בסדר והוא אמר לי שבגלל שהיא איבדה הרבה דם זה תלוי רק בה אם היא תקום או לא. "זאת אשמתי הכל בגללי" אמרתי ובכיתי אפולו היה טיפה בהלם כי אני אף פעם לא בכיתי "היי זו לא אשמתך" הוא התאפס על עצמו מנסה לנחם אותי אבל אני ידעתי שזו כן אשמתי.
"זו כן אשמתי אני ידעתי שאין לה נשק וראיתי שהיא נמצאת לבד ובמקום שאין בו אף אחד אז שלחתי את המינוטאור לתקוף אותה" אמרתי לו והוא היה אפילו יותר בהלם מזה "למה שתעשי את זה" שאל אותי עדיין בהלם "זוכר שסיפרתי לך שרבנו לפני שנתיים אז לא סיפרתי לך שאחרי שהיא סירבה להצתרף לציידות אמרתי לה שאני יותר לא אדאג לה ואז היא צעקה עליי ואמרה שהיא שונאת אותי ושאני הבחיים לא יהיה אמא שלה ובאיזה שהוא מקום זה כאב לי ופגע בי וכעסתי עליה ושבוע שעבר כשחבר שלה הציע לה נישואים והיא הסכימה עוד יותר כעסתי והיום בבוקר כשרבתי עם אבא זה היה כבר יותר מידי אז יצא שהוצאתי את הכעס שלי על לונה ועכשיו יש מצב שהיא לא תתעורר" אמרתי לו ואת הסוף בבכי. "תנסי לדבר איתה אולי היא שומעת" אמר וקם "אני השאיר אתכן לבד" אמר והתחיל להתפוגג "תודה אפולו" אמרתי והוא חייך אליי ונעלם.
"לונה אני מצטערת שכעסתי עלייך ואמרתי שלא אדאג לך יותר ואם תסלחי לי אני מקווה שאת תחשיבי אותי שוב כאמא שלך אבל אני רק רוצה שתדעי שמבחינתי את תמיד תיהיה ביתי" אמרתי לה.
"ובקשר למינוטאור אם את באמת שומעת אותי זה משהו שאני צריכה לדבר איתך עליו רק כשאת ערה, בבקשה תקומי אם לא תרצי לדבר איתי יותר לעולם אני הבין כי זה באמת מגיע לי אז סליחה". נישקתי אותה במצח ואחת הדמעות שלי זלגה לעין שלה " בבקשה תתעוררי" אמרתי תוך כדי שנגבתי את הדמעה וחיבקתי אותה.