"תעיף את האקדח" שמעתי את ליאם דורש מדרק אבל מישום מה האקדח לא הפחיד אותי כול כך, זה היה כאילו שהייתי בסכנת חיים ועדיין לא קלטתי את המצב.
"אם אתה רוצה שאני יקשיב לך אתה קודם כול צריך להקשיב לי" דרק דרש ואני לאט לאט התחלתי להילחץ.
"אתה הולך לומר לכול האנשים שלך להיכנע ולהישאר בתור השבוי שלי"
הבעת פניו של ליאם השתנתה כשהבין מה דרק מבקש ממנו. אני לא יכולתי לתת לזה לקרות, לא משנה כמה פחדתי באותו רגע, לא יכולתי להרוס לו את כול מה שהוא תיכנן ובגלל זה לא חשבתי...
לא חשבתי מה יקרה כששלחתי את רגלי למטה בעוצמה ודרכתי על רגלו של דרק.
אנקת כאב יצאה מפיו כששיחרר את ידיו ממני, ניצלתי את ההזדמנות וניסיתי לברוח אבל הוא התעשת מהר ואחז באקדחו. עמדתי במקומי כי חשבתי שהוא יכוון את האקדח עליי אבל הוא הפתיע אותי וכיוון את האקדח על ליאם שעכשיו גם הוא כיוון על דרק אקדח מישלו.
"כול מה שהיית צריכה לעשות זה לא לזוז ולשבת בשקט" דרק מילמל בעצבים ושמעתי גיחוך מצידו של ליאם.
"הדבר היחידי שהיא לא מסוגלת לעשות זה לשבת בשקט" הוא החזיר לו עם חיוך על הפנים.
כנראה שהאמירה הזאת עיצבנה אותו עוד יותר כי הוריד את הניצרה של האקדח והתכונן לירות. אני אפילו לא היססתי כשקפצתי ישר לכיוונו של ליאם והגנתי עליו בגופי. כאב חד פילח את בטני, נפלתי על הריצפה ושמעתי עוד ירייה ברקע. ראיתי את דרק מיתמוטט וחיוך עלה על פניי למרות שאפילו הפעולה הזאת הייתה קשה לעשייה.
ראייתי לאט לאט ניחלשה והרגשתי כאילו מישהו מושך אותי למקום מסויים ולי אין את הכוח להתנגד.
"אמה! אמה! שלא תעזי להירדם לי עכשיו את שומעת!" שמעתי את קולו הרם של ליאם והרגשת הקלה מילאה את ליבי שהוא בסדר.
הוא ניער אותי טיפה מה שגרם לי להתעורר קצת ולכאב שהרגשתי בביטני לחזור בכול הכוח.
אנקת כאב ניפלטה מפי והוא לא היסס כשהוא קרע חתיכת בד וליפף אותה סביב בטני. למרות שידעתי שהוא רוצה לעצור את הדימום ניסיתי לעצור אותו מלליחוץ על הפצע כי הכאב היה פשוט בלתי ניסבל. הוא תפס את ידיי שעד עכשיו החזיקו את שלו ומנעו ממנו לעזור לי.
"סליחה שאני מכאיב לך אבל תסבלי את זה עוד טיפה" הוא אמר בטון מהול בלחץ ודאגה ולחץ בחוזקה על הפצע.
למרות שהיתפטלתי בידיו הוא לא שיחרר את אחיזתו בי והמשיך להפעיל לחץ על המקום הפצוע. כשחשבתי שאין עוד דברים שיוכלו להפתיע אותי, השומר הענקי שהיה לצידו של דרק מקודם ניכנס וכשראה את המצב הוא רץ לכיוונו של דרק וכיוון עלינו אקדח.
"עזוב אותם אנחנו נמשיך עם זה בזמן אחר" דרק מילמל לענק. הוא החזיק את כתפו שנפצע מהירייה והענק הוביל אותו במהירות לבחוץ.
לליאם לא היה אכפת מהמתרחש וכשהוא ראה שהדימום הפסיק טיפה הוא הרים אותי על ידיו ויצא איתי מחוץ לדלת לכיוון המדרגות.
"מה הולך פה?" שמעתי את קולו של ראיין בהמשך גרם המדרגות וראייתי התחילה להיטשטש שוב.
"אין לי זמן להסביר! אתה אחראי עכשיו עד שאני יחזור ותאסוף את השבויים" ליאם אמר בטון פיקודי בעודו עוקף את ראיין.
"אם אתה הולך לאן שאני חושב שאתה הולך אתה לא תצליח, הם יתפסו אותך!" שמעתי באוזניי את ראיין צועק, ולא הבנתי מה קורה.
"זה לא משנה אני תמיד יכול לברוח מישם, ותיזכור אתה הבוס עכשיו, אני סומך עלייך" ליאם אמר בטון כנה וכנראה שראיין קיבל את דבריו כי הוא המשיך וירד איתי את שאר המדרגות.
"עזוב אותי אני בסדר" מילמלתי מנסה לגרום לו להפסיק לדאוג.
"אני רואה" הוא החזיר לי בטון לחוץ וזה גרם לחיוך לעלות על פניי. העייפות התחילה לחלחל לאט לאט והרגשתי את עצמי מאבדת את ההכרה.
הוא פתח את הדלת של המכונית שאפילו לא שמתי לב שהגענו אליה והכניס אותי בעדינות למושב שליד הנהג. הוא רץ במהירות לצד השני של המכונית והפעיל את המכונית על פול גז תוך כדי שהוא מחזיק את ידי חזק ומנסה לישמור עליי בהכרה.
"בבקשה תחזיקי מעמד אנחנו עוד מעט מגיעים" הוא אמר בתחינה ואני כבר לא יכולתי להחזיק את עצמי ועצמתי עיניים בעייפות.
הנסיעה ערכה כמה דקות בגלל המהירות המטורפת שליאם נסע בה, אני ריפרפתי את עיניי כול פעם שהוא לחץ על ידי, כדי להראות לו שלא איבדתי את ההכרה.
אחרי סיבובים ופניות חדות הרכב נעצר עצירה מסוכנת במה שנראה כחנייה.הוא יצא מהרכב והרים אותי לכיוון מה שנראה כבית חולים.
"מה אתה עושה לך מכאן!" ניסיתי לומר לו בקול תקיף, יודעת מה הולך לקרות אם יראו אותו שם.
"אני לא הולך לשום מקום" הוא התנגד לי תוך כדי הליכה לכיוונה של דלת הכניסה.
"בבקשה ליאם הם יחזירו אותך בחזרה לכלא" אמרתי בקול חלוש כי כבר לא היו לי את הכוחות והתחלתי לאבד את ההכרה מחוסר דם.
"את לא צריכה לדאוג אני תמיד יוכל לברוח" הוא אמר ואני ניסיתי להתנגד בשארית הכוחות שנישארו לי אך הוא רק חיזק את אחיזתו בי ופתח את דלת בית החולים.
שמעתי קולות בהלה כשדלת בית החולים נפתחה, כנראה בגלל המראה המדמם שלי בידיו של פושע נימלט.
"אני צריכה מנתח לחדר מספר 13" שמעתי ריצות מסביבי ואנשים מרימים אותי למה שהרגיש כמיטת חולים עם גלגלים.
"תשלחו אותה לחדר מספר 13" שמעתי את אותו הקול קורא שנית.
אבל אז קריאה חדה הכאיבה לאוזניי...
"תתפסו אותו!" שמעתי קולות ברקע ופתחתי את עיניו באיטיות.
השוטרים הגיעו לבית החולים במהירות מטורפת ותפסו את ליאם שעכשיו היה שכוב על הריצפה כשאחד מהשוטרים אוזק אותו.
"תעזבו אותו" ניסיתי להתנגד בקול חלוש אבל כנראה שאיבדתי יותר מידי דם כי ראייתי ניהייתה שחורה ולא הצלחתי להשתחרר מהידיים של הרופאים שהחזיקו אותי.
כול מה שאני זוכרת לפני שעצמתי את עיניי היה את קולו של דוד שלי אלכס "סוף סוף תפסתי אותך"....
.........
סליחה שלקח לי הרבה זמן להעלות פרק,
מקווה שאהבתם ומחכה לתגובות :)
YOU ARE READING
התאהבתי באסיר
Romance"מי את?" הוא התרומם מהמיטה והמשיך להביט לכיווני מתוך תא המעצר. "אמה. אמממ מי שואל?" גימגמתי בקול רועד כי לא ידעתי איך להתנהג ליד אסיר. "ליאם" הוא ענה לי במילה אחת פשוטה אבל טון קולו היה מפחיד מידיי מכדי שאוכל להקשיב לו, אז פשוט הנהנתי בראשי לקחתי את...
