התאהבתי באסיר

פרק 18

רצנו במסדרון הארוך כשליאם עדיין אוחז בידי. בכול פעם שראינו שומרים האטנו וליאם קירב אותי אליו יותר בצורה מאיימת, השומרים כמובן התרחקו ואנחנו המשכנו לדרכינו.
כשהגענו ליציאה ליאם התקרה לרכב הראשון שראה ושבר את החלון עם אבן שהוא מצא ואני יודעת שאני לא הייתי אמורה להתלהב מגנבת מכונית אבל זה באמת הלהיב אותי כול הסיטואציה הזאת.
נכנסנו אל המכונית וליאם התעסק מעט בכבלים של המכונית, כשנשמע קול ההתנעה הוא שלף טלפון מכיסו הכתום כי הוא עדיין היה לבוש במדים של בית הסוהר וכך גם אני.
כשהוא ראה את המבט השואל על פניי על מאיפה לעזעזל הוא הוציא טלפון, הוא חייך מעט ואמר "לקחתי את זה מהמשרד שהיינו בו" ההבנה הכתה בי והינהנתי בחיפזון.

ליאם לחץ על הגז כמה שיותר מהר וזרק לי את הטלפון, תוך כדי הוא אמר לי מספר שצריך לחייג ואני הקלדתי במהירות.
כשלחצתי על חייג לא עבר כמה שניות עד ששמעתי קול מהצד השני "מי זה?" הקול היה שייך לראיין ויכולתי להתערב על כך.
"כבר שכחת ממני? כולה עברו 3 ימים" ליאם אמר בקול רם, מתלונן לחברו שנמצא בצד השני.
"נראה לך ששכחתי! אתה זה שהשאיר אותי עם כול הבלאגן הזה" ראיין התלונן ואני לא עצרתי בעצמי וצחקתי בקול כשהטלפון עדיין בידי.
"אני שומע גם שהחברה הקטנה שלך בסדר" ראיין המשיך ואני התאפקתי לא להוציא את גל הצחוק שתקף אותי עוד פעם.
"כן בסוף הסתדרנו" ליאם ענה לו כבדרך אגב כאילו שלברוח מהכלא זה משהו פשוט.
"תקשיב אנחנו נמצאים בבית האדום זה שקנית לפני שנתיים" ראיין אמר והבנה נראתה בפניו של ליאם.
"אוקיי אנחנו בדרך, רק תשתדל להסתדר בלעדיי עד שאני יגיע בסדר?" ליאם החזיר לו בטון מתגרה והבנתי שהוא חיי כדי לעצבן אנשים.
"בטח בטח" ראיין ענה לו בטון מעוצבן וניתק לאחר כמה שניות את הטלפון.

חיוך נראה על פניו של ליאם ואני קלטתי שבהיתי בו מעט, "על מה את מסתכלת?" הוא שאל אותי עם חיוך מתגרה על הפנים ואני חייכתי מעט והסבתי את ראשי לכיוון החלון, מסתכלת על העצים החולפים.
"זה לא יעבוד לך" הצהרתי בפניו כשאני עדיין מסתכלת דרך החלון.
"מה לא יעבוד?" הוא שאל בקול תמים כאילו שהוא לא מנסה לגרום לי להתעצבן עליו.
גילגלתי את עיניי והזעפתי את פניי לכיוונו מה שגרם לצחוק יפיפה לצאת מגרונו.
"בסדר בסדר הפסקתי רק תפסיקי להסתכל עליי כאילו בא לך לרצוח אותי" הוא התלונן ואני לא יכולתי יותר וחיוך תפס את פניי.
הסתכלנו אחד על השני לכמה שניות ואחר כך הנסיעה עברה בשקט, הנחתי את ראשי על החלון והרגשתי דג'וו מהפעמים הקודמות.
הגענו לבית האדום שראיין דיבר עליו ויצאנו מהמכונית. לא עברה שנייה כשג'רמי קפץ על ליאם בחיבוק בכניסה של הבית ואחריו יצאו עוד כמה גברים שבירכו אותו על חזרתו.
ראיין יצא לאחר כמה שניות וחיבק את ליאם שעדיין היה בכניסה לבית.
"אני שמח שאת בסדר" ראיין אמר ונתן גם לי חיבוק, הופתעתי מעט כמובן אבל החזרתי לו חיבוק משלי.
גם ג'רמי בא לתת לי חיבוק למרות מבטי הרצח שליאם שלח לו.

"ליאם אתה בסדר!!!" שמעתי את קולה המעצבן של ניקול והפנתי את מבטי לכיוונה אך לא הייתי צריכה לעשות את זה.
נתקפתי בהתקף קנאה כשראיתי אותה כורכת את זרועותיה מסביב צווארו כאילו דורשת ממנו לחבק אותה בחזרה והוא כמובן החזיר לה חיבוק.
התחיל להיות לי חם ורציתי לזרוק עליה אבן בראש אבל התאפסתי על עצמי ורק חיכיתי שהעלוקה הקטנה תעזוב אותו.
"אני גם שמח שאת בסדר" ליאם החזיר לה, מרחיק אותה טיפה ממנו.
"אני שמח שכולכם בסדר אבל זה עדיין לא נגמר, דוד שלי דרק עדיין חי ועד שהוא לא ימות, לפי הכללים המאפיה עדיין שלו" ליאם הכריז וכולם נהפכו לרציניים.
"אז קודם כול צריך לגלות איפה הוא מתחבא" ראיין החזיר לו. ליאם הינהן בראשו כאות הסכמה והתקדם לכיווני.

הוא תפס את ידי בפעם המיליון היום והוביל אותי יחד עם כולם לתוך הבית האדום והמוזר הזה.
"תתכנסו בחדר הגדול אני עוד מעט מגיע" ליאם פקד על הגברים המגודלים וכולם בלי יוצא מן הכלל מילאו את פקודתו.
הוא משך אותי לכיוונה של ניקול שעמדה ליד הדלת ואני סלדתי מעצם המחשבה שאני צריכה להסתכל עליה.
"דרק הולך לנסות כול תרגיל מלוכלך שיש לו בשרוול ואני לא צריך גם אותך על הדאגות שלי, אז תשארי עם ניקול ועל תזוזי ממנה עד שאני יחזור" ליאם אמר לי תוך כדי הליכה לכיוונה שעכשיו על חצי מהפרצוף שלה היה מרוח חיוך מגעיל וצבוע.
"לא הבנתי אני אשמה שהוא חולה בראש?!" התנגדי לו מעט ומשכתי את ידי מה שגרם לו לעצור במחצית הדרך.
"אמה אני לא יחזור על זה, את תישארי עם ניקול ולא תזוזי ממנה עד שנסיים!" הוא אמר בקול תוקפני ואני לא התכוונתי להיכנע בעד שום הון שבעולם.
אין מצב שהייתי מבלה עוד שתיי שניות עם חסרת המוח הזאתי.
"אני כבר לא אסירה שלך ואתה לא יכול להגיד לי מה לעשות!" החזרתי לו בקול תוקפני משלי.

"זה לא קשור בכלל, אני בסך הכול רוצה שתיהיה מוגנת" הוא אמר בטון מיואש, משפשף את מצחו עם ידו בתיסכול ואני נרגעתי בחוסר רצון. אני שונאת את זה שהוא כול הזמן משתמש בדאגה שלו כלפיי נגדי.
"אתה עושה את זה בכוונה" מילמלתי בשקט ובתיסכול כדי שהוא לא ישמע.
"בבקשה אם את לא תעשי את זה בשבילך אז תעשי את זה בשבילי, בשביל שאני ילך בראש שקט" הוא ביקש בתחינה ואני נכנעתי בפעם המאה.
התקדמתי בחוסר רצון לכיוונה של ניקול שעכשיו תקעה בי מבטי רצח וכשהגעתי אליה נעצרתי והסתובבתי עם גבי מולה, שולחת לליאם מבט זועף שאומר בדיוק מה שאני חושבת על הסידור הזה שהוא חשב עליו.
"אני יהיה כאן בטוחה ומוגנת אל תדאג" הודעתי לו והוא חייך בהקלה.
"אלא אם כן אני ירה לעצמי בראש קודם" מילמלתי לעצמי בכעס. "שמעתי את זה" הוא החזיר לי תוך כדי הליכה לכיוונו של החדר הגדול .

הסתובבתי לכיוונה של ניקול ולא הסתרתי את סלידתי ממנה כמו בפעם הקודמת.
"לא משנה מה, את תמיד חוזרת איך שהוא" ניקול אמרה בקול מעוצבן ואני רק החזרתי לה חיוך צבוע.
"מצטערת לאכזב" השבתי לה בהתחכמות מה שגרם לפרצוף זועף להופיע על פנייה ולחיוך מספק להופיע על פניי.
מבטה השתנה מעט כשהיא הסתכלה מעבר לכתפי וגרמה לי לסובב את מבטי.
"יש עלייך משהו בואי שנייה" היא אמרה עם מבט בוחן על פנייה ואני התקדמתי כדי שהיא תוריד את מה שזה לא יהיה ממני.
לפני שהספקתי להתנגד היא הצמידה חתיכת בד דיי מוכרת לאפי, ניסיתי להתנגד אבל היא הייתה חזקה ממני ולאט לאט איבדתי את הכרתי.

בפעם המאה מישהו חוטף אותי ואני לא שמתי לב בגלל התמימות שלי, מה יהיה איתי?.......

...........

זה הפרק להיום מקווה שאהבתם ומחכה ללייקים ותגובות ;)
אם מישהוא רוצה לפרוק בנוגע למצב עם הקורונה והכול אני תמיד כאן :)