התאהבתי באסיר

פרק 16

התעוררתי בחדר לבן כשכול ראשי פועם מכאבים וגופי חסר תחושה.
פתחתי באיטיות את עיניי, מתרגלת לאור שיצא מהחלונות והאיר באור מכאיב את כול החדר.
הייתי רגועה יחסית והתבוננתי מסביב, מנסה להיזכר מה קרה שהגעתי לכאן עד שהזיכרון מהאירוע האחרון צץ במוחי.
"ליאם"  מילמלתי לעצמי, ניזכרת בשוטרים שלקחו אותו.
ניסיתי לקום מהמיטה אבל היו מחוברים לעורי מלא חוטים ומחטים וזה ממש לא עזר למצב בהתחשב בזה שאני לא מתה על מחטים או על דם.
הוצאתי בזהירות את כול המחטים והתרוממתי בזהירות מהמיטה, מנסה להניח את רגליי על הרצפה הקרה, אבל לפניי שעשיתי צעד אחד, הדלת נפתחה בחוזקה ודוד שלי נכנס בריצה.

"אמה" הוא אמר, מתקרב וכורך את ידיו, החזרתי לו חיבוק מה שגרם לכאב חד בביטני התחתונה. עיקמתי מעט את פרצופי בגלל הכאב וכנראה שאלכס שם לב "סליחה...מה את עושה את צריכה לנוח!" הוא אמר כשם לב שניסיתי לקום מהמיטה ואז ניסה להחזיר אותי לשם בעצמו.
"כמה זמן ישנתי" שאלתי מנסה להוציא ממנו כמה שיותר מידע.
"3 ימים, את איבדת הרבה דם" הוא אמר עם מבט מודאג על פניו.
כשניזכרתי מה שרציתי לישאול באמת, התפרצתי בלי לשים לב. "מה עשית לליאם!"
"הוא נמצא במקום שהוא שייך אליו... רחוק ממך" הוא החזיר עם מבט חסר הבעה וזה עיצבן אותי כול כך.
"אבל זה לא משנה עכשיו את צריכה לנוח" הוא המשיך עם דאגה על פניו.
הקשבתי לו וחזרתי לשכב במיטתי למרות שידעתי שאין מצב שאני משאירה את המצב כמו שהוא. אם הוא לא מקשיב אז אני ישחרר את ליאם בעצמי, מחשבה קטנה עברה בראשי .

אחרי כמה זמן אלכס היה צריך ללכת בגלל שהיו לו עניינים מחוץ לעיר. הוריי ניכנסו לא הרבה זמן אחריו והתנפלו עליי בשאלות.
אמא שלי בכתה תוך כדי השיחה, אבא שלי האשים אותי על חוסר הזהירות שלי ואני הנהנתי וקיבלתי את דבריהם מקווה שיניחו לי לנפשי בקרוב.
אחרי שיחה שערכה נצח, הם נתנו לי חיבוק ארוך מה שהעיד לי שלמרות כול שיחת ההטפה שהם עשו לי,הם דאגו לי ממש.
אחרי שהשתחררתי מחיבוקם הם הלכו בגלל עבודתם והבטיחו שיחזרו בערב, הריי השעה הייתה רק 10 בבוקר.
חיכיתי שיהיו הרבה אנשים כדי שאני יוכל לברוח ואנשי הצוות לא ישימו לב שנעלמתי, בגלל העומס.
כשהגיעה שעת הצהריים החלפתי בגדים שהוריי הביאו לי בתיק ביחד עם קצת כסף ונזהרת על הפצע הטרי תוך כדי הלבישה. כשסיימתי להתלבש הוצאתי את ראשי מחוץ לדלת בכדי לבדוק אם אין אנשי צוות באיזור וכשראיתי שהשטח נקי רצתי במהירות לכיוון דלת הכניסה של בית החולים ישירות לכיוון תחנת האוטובוס למרות שגופי התנגד ופצעי התחיל לכאוב.

אחרי נסיעה ארוכה והליכה עוד יותר ארוכה הגעתי לכניסה של בית הסוהר והשומרים שקלטו אותי והבינו מי אני, התקדמו לכיווני.
"מה את עושה כאן?" אחד מהשומרים שאל אותי בחשד ואני החזרתי לו מבט משלי.
"שכחתי כאן משהו מהפעם הקודמת ואלכס אישר לי לקחת אותו" החזרתי לו בביטחון למרות ששיקרתי לו במצח נחושה.
כשראיתי שהוא שולח את ידו לטלפון כדי לאשר שמה שאמרתי נכון, עצרתי אותו....
"אלכס לא יאהב את זה שמפריעים לו בעניינים חשובים על משהו שהוא כבר אישר" החזרתי לו שוב פעם בביטחון וזה עירער אותו קצת.
"טוב אז תקחי את מה ששכחת אבל את לא זזה ממני" הנהנתי בראשי למשמע דבריו והוא אחז בידי בחוזקה, מוביל אותי לכיוון דלת הכניסה של בית הסוהר.
כשנכנסנו חבורת שומרים התקרבה אלינו מה שגרם לשומר לעצור לשנייה ולי לשים לב במפתחות התלויים על חגורת מכנסיו.
בשנייה שהוא הפנה את ראשו שלחתי את ידי במהירות ולקחת את צרור המפתחות.
משכתי את ידי ודפקתי את ריצת חיי כששמעתי צעקות וצעדים מהירים מאחוריי.

אחריי בריחה ממושכת במסדרונות המפותלים ובדיקה נוספת שהפצע שלי לא נפתח שוב, מצאתי את דרכי לדלת בצבע זית המובילה לתאי האסירים.
כשהגעתי הופתעתי לגלות שהתאים היו ריקים. הם בטח בחוץ בהפסקה מחשבה קטנה עברה בראשי ומיהרתי למצוא את דלת היציאה לחצר של האסירים, אם אפשר לקרוא לזה ככה.
התחבאתי כמה פעמים כשעברו על פניי כמה שומרים ואחרי כמה פניות מצאתי מחסן מוזר בעל בגדים כתומים ומלא כובעים מפוזרים.
התלבשתי בסרבל הכתום וחבשתי את הכובע כדי שהאסירים יזהו אותי כאחד משלהם.
חיפשתי בעוד מסדרונות שלא ראיתי לפניי כן ומצאתי דלת אדומה בעלת חלון.
כשהסתכלתי דרכו ראיתי שזוהי הדלת האחורית של הבניין המובילה לחצר. הלב שלי קפץ מלחץ ומהתרגשות כשסיבבתי את המפתח האדום בציר המנעול.

כשהדלת נפתחה נכנסתי בשקט לחצר ונעלתי אחריי כדי שאף אחד לא ישים לב וינצל את האפשרות לברוח.
חיפשתי את ליאם בעיניי ונימנעתי מליצור קשר עין עם שאר האסירים שדיברו על הספסלים או שהסתובבו בחצר סתם כך.
כשמצאתי אותו מדבר על ספסל בודד עם עוד איזה מישהו גדול ושחום יחסית, המוח שלי לא חשב כשגרם לרגליי לזוז לכיוונו.
כשליאם קלט אותי בעיניו, תדהמה כיסתה את פניו ולאחר מכן כעס מעורבב עם דאגה.
הוא קם לעברי, מה שגרם לאיש השחום לסובב אליו מבט שואל.
"מה את עושה כאן!" ליאם תפס בידי בחוזקה כשהגעתי אליו והסתכל עליי בפרצופו הכועס והחודר.
"זה לא ברור?" שאלתי את המובן מאליו בטון מתגרה וזה רק עיצבן אותו עוד יותר.
"זאת הבחורה המדוברת שלך?" שמעתי קול נוסף מצטרף לשיחה ואני הפנתי את ראשי לכיוון הגבר השחום שישב על הספסל והתבונן בי ובליאם.
"ניק על תתערב, אין לי זמן לזה עכשיו" הוא החזיר בתיסכול וכעס, לא יודע מה לעשות איתי עכשיו ואיך להשתיק את האיש הזה שכנראה קוראים לו ניק.

"את מבינה בכלל לאן נכנסת או שאת חושבת רק אחרי שאת עושה משהו מסוכן?!" הוא צעק עליי בלחש מאשים אותי על שבאתי להציל אותו וזה עלה לי על כול העצבים.
"אני באתי כי דאגתי לך אז סליחה שלא חשבתי הרבה לפני" החזרתי בטון כועס משלי והתחלתי איתו קרב מבטים.
"את מבינה מה הולך לקרות אם האסירים האחרים יגלו שאת כאן?! הם יאנסו אותך בשנייה שהם יתפסו אותך!" הוא הביט בי במבט זועם כאילו כועס עליי שהייתי כזאת תמימה.
"זה לא יקרה וזה גם לא משנה עכשיו, אנחנו צריכים ללכת" החזרתי לו, מושכת בידו אחריי מה שגרם גם לניק לקום וללכת אחרינו.
"רגע" הוא עצר אותי והרים מעט את חולצתי מה שגרם לסומק עז לעלות על פניי.
"מה שלום הפציעה שלך?" הוא המשיך, מביט בי עם פרצופו הדואג.
"הכול בסדר, אני בסדר נוכל לדבר על זה אחר כך אבל חייבים לזוז" החזרתי לו מלאת לחץ, מורידה את ידיו ממני גורמת לאכזבה לעלות במורד גבי מחוסר מגעו על עורי.

"מי זה? הוא חדש?" שמעתי כול מבחיל מאחוריי ניק מה שגרם לי לרצות להקיא והבנתי שיכול להיות שגילו אותי והלך עליי.

........

סליחה שלקח לי מלא זמן לעלות פרק, פשוט אני נמצאת בתקופה עמוסה והפרק שכתבתי נמחק אז עכשיו כששיחזרתי אותו מקווה שתהנו לקרוא אותו ;)