Husband's Flower|۷ƙ

26

[בלי קשר לפרק- הסרטון שם למעלה. אבל אני באמת כל פעם מתפעלת מחדש. מעריכה ומעריצה שוב...💖...]

-----

-"כולם רוצים חיים ארוכים, אף אחד לא רוצה להיות זקן..."-

-----

ליסה קרסה על ברכיה, שמה לב לכך שאינה נחשפת בשום צורה לקרב שהשתתק לרגע מולה. היא הייתה המומה. אך יותר מכך עצובה וכועסת.

לא.
לזה היא לא ציפתה, כשהגיעה לכאן.

*****

טאהיונג נכנס לרכבו. כמה דקות של שקט בהם הוא הרהר שוב ושוב בדבריה של ליסה. משהו היה נראה מאוד זול בכל הסיטואציה הזאת. מעלה עובש עד בחילה.

"אני מתניע". צ'אניול התחיל לנסוע כשקולו של טאהיונג עוצר אותו, "לך לכתובת הזאת. ג'אנקוק מחכה שם". הושיט לו פיסת נייר.

צ'אניול הרים גבה בחשד, "ג'אנקוק?".

"כן. קדימה תיסע אני לא רוצה שהפרח שלי יחכה". זיק ניצת בעיניו כשדיבר על הנער הקטן וצ'אניול חייך לעצמו באושר. "לא דיברת ככה על אף אחד...". מלמל בחיוך.

טאהיונג הסתכל עליו מבעד למראה הקדמית עם חיוך משלו, "מה הכוונה?".

"העיניים שלך זורחות כשאתה משוחח אודותיו". הוא לא ניתק ידיו מההגה, נוסע דרך הרמזורים הרבים. "אני שמח לראות אותך ככה. הוא מכניס לך אושר. הוא גורם לך לשחרר אנרגיה חיובית. הוא שינה אותך המון. אני כמעט ולא מזהה את השחצן והאנוכי שבך". 

"הצוף שלו מטהר.." אמר טאהיונג בחולמניות.

"תדאג שאותו צוף יישאר תמיד." קרץ. טונו הפך רציני במידת מה, במילים הבאות, "ותחייה באושר.. תנצל כל רגע להיות שמח איתו. לחייך על דברים קטנים שיעברו עליכם. תשתדל שהוא יהיה שמח עד כמה שאפשר..." הוא דיבר בכנות אל אדונו. רוצה להעביר לו מנסיון חייו.

טאהיונג שתק לרגע אבל לאחר הפתיחות, הרגיש שהוא יכול לשאול. "אתה עדיין מהרהר על באקהיון?". שאל בטון נמוך. צא'ניול נאנח ופניו התרכמו. "אני בסדר." אמר בשקט. "כל עוד הייתי ונתתי לו את כל מה שיכולתי. זה הספיק לי. אני בטוח שטוב לו איפה שהוא עכשיו". אמר עם חיוך. "הוא דואג לי לוודאי מלמעלה.."

"אני בטוח.." אמר טאהיונג ברוגע. הנסיעה ממשיכה בשקט נעים.

"הגענו". אמר צ'אניול. אך מבע פניו היה חושד. גבותיו התכווצו במחשבה. "אתה בטוח בכתובת?". שאל את אדונו, שהביט מעבר לחלון בלב דופק. פניו לא מסגירות את הסערה שרוחשת בליבו. "מאה אחוז." אבל גם הוא כבר לא היה בטוח.