הגעתי לכיתה נטול אנרגיות. נטול תחושה ורגש קטן. הייתי מפורק. הרגשתי שאני הורס לכולם בעצם נכוחותי. כולם סובלים ליידי. כי אני ליד...
השולחן שלי היה ממוקם ליד הקיר. נשענתי עליו עם גבי. מרגיש את הקור. כיסיתי את עצמי בכובע הקפוצ'ון ושקעתי למוזיקה העצובה באוזניות שלבשתי. רק אני. והמנגינה השקטה. שגורמת לליבי לפעום רגיל. להרגע.
לפעמים נדמה לי שהשקט יכול להגיע דווקא מתוך רעש. אני בקלות יכול להירדם בתוך רחבת ריקודים. מה שקרה לא פעם.
נשמתי עמוק, מרגיש שוב את הלחץ למטה. הראש דקר אותי. למה אני כל כך חלש. עם בעיות... תמיד צריך לטפל בי. לעזור לי. כי אני אפס.
עלוב...
כמו בובה. חסרת תועלת.
"ג'אנקוק". מישהו משך לי אוזנייה אחת גורם לי לפקוח עיניים. הוא עמד מולי עם החיוך היפה שלו. עם העיניים הנוצצת. התעייפתי כבר מלהתעלם ממנו. אני עייף. תעזבו אותי כולם. רגע, מה הקשר?, יופי. אני כבר מבלבל רצונות.
"אתה מרגיש טוב?". הוא שואל אבל אני רק שומע את הדאגה. לא הצלחתי להקשיב טוב.
הנהנתי בחיוך שתמיד עבד על כולם. לידינו עמד הוסוק. בודק משהו בתיק. לא שומע אותנו.
"הכל טוב. מה נשמע?". שאלתי אותו עם החיוך וניתקתי סופית את האוזניות. הוא הביט בי כמה דקות. אני לא יכולתי להסתכל עליו יותר מדיי. ליבי היה כבד גם ככה. הפעימות לא הוסיפו לי. לבריאות.
"תגיד, אתה שונא אותי או שאני לא בא לך בטוב?".
לבי צנח. יכולתי למות באותו הרגע. קדימה. זה היה ממש קל. פני הסתובבו לעברו בחדות, ברגע ששאל את השאלה. ויכולתי להישבע שהוא מבחין בהלם שיש לי בעיניים הפתוחות לרווחה.
"לא. למה. מ... מאיפה הבאת את זה?". שאלתי מזועזע. הייתי מזועזע. הוא... הוא חושב שאני שונא אותו...
זה כל כך שובר. מכאיב. מכעיס! מטומטם! מפגר- אני אוהב אותך... איך הגעת לשנאה?.
לעזעזל אני רוצה לבכות. גם לאלו שאני מתעלם מהם אני מכאיב להם בסופו של דבר.
נשאבתי לתיסכול. מרגיש חנק בגרון.
"סתם. צחקתי עזוב." הוא ביטל בתנועת יד.מגרד את העורף בחיוך קליל. אבל אני לא עזבתי. לא. הוא ממש לא יכול לומר לי לעזוב. הוא נפגע. מכך שלא נתתי לו יחס. מכך שהתעלמתי ממנו. הוא חושב שאני שונא אותו.
שתקתי עצוב. משפיל מבט. מתבייש מעצמי. סולד מעצמי. שונא את עצמי...
אם כבר, אז לו מגיע שישנא אותי. יש על מה. לו אין.
"אוף, שכחתי חלב. מי אתי להתגנב לחדר המורים?". פנה אלינו הוסוק עם חיוך ערמומי. טאהיונג הסתובב אלי עם חיוך. "בא, יהיה כיף."
"אבל מה א-" הוא לקח את ידי בידו והקים אותי, הולך קדימה כשאני מאחורה נשרך. המום. מנסה להבין מה קורה. לא כל כך מצליח את האמת. "טאהיונג לאן אתה מושך אותי?". שאלתי. "תראה". הוא הסתובב אלי לרגע, קורץ.
השתחררתי לרגע כשראיתי את החיוך ההוא. החיוך שהופיע רק כי גרמתי לכך.
צחקקתי, נותן לו להוביל אותי. מביט בו עם חיוך מרוצה. אני מעריך כל רגע ורגע שכיף לי, שאני מרגיש שלם עם עצמי, כשתחושת הנאה אין סופית זורמת לי בגוף, כש...
אני מחייך אמיתי. אני מעריך את הרגעים הקטנים האלו.
כי אני יודע שאני יכול שעה אחר כך להיות במצב לא טוב בכלל נפשית.
אני מודע לכך.
"אתם כאן, אין אף אחד בפנים. אני נכנס שנייה, רק תגידו אם מישהו מתקדם". הנהנו. הוא נכנס מהר כשאני במסדרון וטאהיונג מחזיק את הדלת פתוחה. מגניב מבט להוסוק וחליפות מסתכל עלי.
לרגע הרגשתי שוב את החושך יורד עלי. את אותה כהות. ערפל שנשאבתי אליו בימים האחרונים. כאב שגרם לצלקות להופיע על ידי השמאלית, שדאגתי לכסות טוב. אסור שמישהו ידע על לכך.
מהמם. עוד סוד. שאני מסתיר.
"אתה בודק נכון?". הבטתי לעבר טאהיונג, מהנהן במהירות. "ילד טוב." צחקק. והרגשתי לרגע. ורק לרגע. שאולי..
יש מישהו שאכפת לו מהשתיקות שלי...
YOU ARE READING
۷ƙ|דמיון מכאיב
Romance-"The reality is painful and the imagination even more"- ואם רק יכולנו לקבור זכרונות, לעלות מעל גבהות, וליפול עם פעימות. בלב. השקיעה הייתה יכולה להיות כל הזריחות שלנו. תקוות שהראש ייצר, היו הופכות למציאות. כשהדמיון הכואב, נעלם. לאי שם. חיוכים שנ...
