תמיד חלמתי לקום לבוקר מלא בציוצי ציפורים. ריח נעים של טל שעוד שקוע בדשא הרטוב. אוויר בוקר חדש ונעים ואור זורח וחלש.
אך יותר מכך. חלמתי לקום לייד אותו אחד שאני אוהב. מכורבל. מחובק בעדינות. כששנינו סופגים את חום גופו של השני בחיוך קט.
פקחתי את עיני. מחזיק באוצר מולי ולא מרפה אחיזה. ראשי השעון על הדשא לא התאמץ בשביל לקום. ועיני הבולשות עשו את עבודתן כשעברו לאורך כל פניו הזוהרות. הוא יצירה מהממת. אני לא זכאי לה. אולי לכן הסיכויים שלו לאהוב אותי הם קלושים. ביותר.
אני מתנער כשאני קולט את אחיזתו בי מתהדקת לפתע במותניי. נשימתי נסחטת מתוכי כשהסומק פורץ לפניי ולחץ בלתי מוסבר של- מה יקרה כשיתעורר ויגלה את התנוחה שלנו יחד- התפשט בי. ליבי פועם. נשימתי קשה יותר. אך אני לא מצליח לעזוב את האחיזה בו. להחזיר את יידי מצווארו. להרחיק את ראשי מראשו.
הפאלפון שלו מצלצל וגורם ללחץ שלי לזנק באחת. פניו של טאהיונג מתעוותות מעט. הפאלפון מפסיק לצלצל. עפעפיו הדבוקות נפרדות זו מזו באטיות. הוא זז מעט, גורם לי להוריד את ידיי. ולהשאיר אותם על איזור חזהו וכתפיו.
לבסוף הוא נשם לרגע. נשימה קולנית ועייפה כשפיו סגור. טאהיונג הפסיק לזוז. פקח את עיניו לאט אך לגמרי. והסתכל ישירות לעיניי הערות שלא הצליחו להוזיז את מבטם ממנו. הוא הביט בי כביכול מנסה להבין מי שוכב לצידו. מי ישן לידו. ומיהו האדם שהוא מחבק במותניים חזק מדיי.
העיניים שלו היו קרובות מתמיד. אני חושב שאת גבול המרחק עברנו כעת לגמרי. פחדתי מהצעד הבא שיעשה. שאעשה אני. אני כל כך לא בטוח מה צריך ומה כדאי. ומה מומלץ. אני פוחד לאבד אותו. והפחד הזה גורם לי לא לזוז. לחכות. ופשוט להביט בו במבט בטוח. שיסמוך עליי. שיאמין בי.
כי אני לא הולך לעשות לו משהו נגד רצונו.
הפאלפון צלצל שוב. פניו אורו. הוא לקח את ידיו חזרה ממני ושלף את המכשיר הקשר לו עם העולם. "כן.." קולו צרוד מעט. עמוק משינה. גורם לי לחייך בלי שליטה. טאהיונג הקשיב לקול מהעבר השני וחזר להביט בי תוך כדי. הוא קלט את החיוך שלי.
בשנייה שאחר כך הוא חייך גם. חיוך קטן.
החיוך שלי גדל אף יותר. הנחתי את זרועי תחת ראשי ועקבתי אחריו עם חיוך. טאהיונג מצידו לא זז. פנינו עדיין היו קרובות. ידו האחת אחזה בפאלפון ליד אוזנו. כשהשנייה נשלחה לשיערי והתחילה לגעת בו.
"אני ישנתי אצל חבר אמא". חבר. אני אוהב את המילה הזאת. גם אם המשמעות שלי מנוגדת לשלו. "כן." שוב שתיקה מצידו. סקירה עליי. ליטוף בשיער שלי. שמעבירה בי צמרמורת ותחושה מענגת ונעימה. עיני לא זזות ממנו למרות שככל שהוא מביט בי עמוק יותר. אני מרגיש שחם לי יותר. גוון ורדרד לוודאי שוכן כבר בלחיי החיוורות.
"אהה... אוהב אותך גם. בי בי". קולו ערני יותר. טאהיונג לרגע מסיר ממני את מבטו כשהוא מתעסק כמה רגעים בפאלפון ולאחר מכן מחזיר לי את פניו, כשהוא מניח את מכשירו עמוק בכיס.
"אמא שלך?". אני נושך את שפתיי. לא בטוח אם השאלה הייתה מדי חופרנית. עיניו מושפלות לרגע לשפתיי ולאחר מכן במהירות חזרה אליי(?). "כן. רק רצתה לוודא איפה אני".
"ממ.." אני משפיל את עיני בחוסר ביטחון של אי ידיעה מה לעשות הלאה. וכשאני מתעמק לרגע אני מבין וקולט שהוא ישן אצלי. איתי. ליידי. קרוב. לילה שלם. מחובק. לא במיטה!- בחוץ. תחושה לא נעימה עוברת בי.
"היה לך קר?". אני שואל בדאגה. מביט לעיניו כי אני רוצה לדעת בכנות. רוצה תשובה כנה עוד יותר. "אני מצטער שנרדמת כאן... אני.." אני מתיישב על הדשא וקולט את המצב המביש, "אני הייתי צריך להציע לך חדר, כאילו... בכלל לא רצית להישאר לישון.. אוי..." אני אומר ומסיק בו זמנית.
המבוכה אוכלת אותי. כמה לא נעים.
אני פוער את עיני.
פי מעט פתוח.
הפסקתי לדבר ברגע שהוא יתיישב גם והניח על כתפי את ראשו. ידיו נכרכות סביב מותניי בעדינות. קפאתי. הפסקתי לנשום. המום. זה לא מדי דרסטי?.
"די". טאהיונג אמר בחדות. "ישנתי טוב. לא היה לי קר." הוא ענה לי באיחור על שאלתי. תשובתו גורמת לי מעט להרגע. "אתה בטוח?". אני דואג. מסובב את ראשי. ליבי פועם בחוזקה. עינינו מביטות זו בזו. והמחשבה של שפתינו הקרובות בכלל לא בורחת לי מתת המודע.
"לא". לא נראה שמפריע לו הקירבה בינינו. זה טוב. אך זה גם רע. טאהיונג לא מרגיש שונה מכך שאנו קרובים. אין לי השפעה עליו כמו שלו יש עליי. מדוע רק אני מתרגש כך?
הוא מסובב ממני את מבטו. עיניו נעצמות כשהוא לוחש בשקט אך ברור. וברוגע,
"החיבוק שלך מחמם... מחמם אותי..."
" מחמם לי את הלב..."
YOU ARE READING
۷ƙ|דמיון מכאיב
רומנטיקה-"The reality is painful and the imagination even more"- ואם רק יכולנו לקבור זכרונות, לעלות מעל גבהות, וליפול עם פעימות. בלב. השקיעה הייתה יכולה להיות כל הזריחות שלנו. תקוות שהראש ייצר, היו הופכות למציאות. כשהדמיון הכואב, נעלם. לאי שם. חיוכים שנ...
