۷ƙ|דמיון מכאיב

47.

צדק.

דבר שלחמתי למענו. לא יכולתי לסבול אי צדק. ומצידי שהעולם יישרף. שבתים יעקרו ממקומם. אבל הצדק. יישאר. ייתוקן. ויוכיח שרק הוא השולט. ולא צדדים אחרים שמנסים לזייף עם שני אותיות שהן הנכונות.

הייתי מוכן להקריב הכל למען הצדק.

אבל... זה לא היה יותר מדיי?

"למה אתם רבים? אתם רצינים איתי?". טאהיונג הטיח בשני הקבוצות בבוז. סונגהיון פנה אליו. "החבר שלך התחיל הכל טאהיונג. לפחות היית מזהיר שאתם אלימים לפני שהיינו באים". פלט בהתרסה.

אני? התחלתי את זה?. שקר אחד. אני כבר מתחיל לספור.

ישבתי על הרצפה. נשען עם גבי על הקיר. מאבד לחלוטין את יתרון הגובה. סי-ג'י הייתה לידי וניגבה את הדם שנטף ממצחי. עיני היו עצומות. מפני שהרגשתי תחושת רפיון ועייפות. האגרוף שנחת עלי ללא הודעה מוקדמת, זעזע אותי וסחרר עמוק.

אך חוש הצדק שבי התקומם כאשר סונגהיון שיקר במצח נחושה על כך שאני התחלתי הכל. ועוד בפני טאהיונג!. האהבה שלי!. 

"אתה יודע טוב מאוד מי התחיל הכל ומי ניסה לעצור את זה". עיני כולם הסתכלו מטה. אליי. פוגשים במבטי היציב וקולי החזק למרות חולשתי. אך טאהיונג נראה כועס. הוא חורר אותי וחבט בי מנטאלית כשאני מבולבל ותוהה מה עשיתי?

"מימך ג'אנקוק לא הייתי מצפה להתערב. אתה האחראי כאן אחרי הכל!". קולו האשים. ולראשונה בחיי הרגשתי כועס עליו. ואולי פשוט כל הזעם והאכזבה מכך שהוא לא עונה לרגשותיי, התקבצו יחד.

"נכון. ולכן אני לא אתן לחברים מהקבוצה שלי ככה להיות מושפלים. כשהם יופיעו בבמה הם יופיעו עם כל גאוותם. ואף מילה שנאמרה כלפיהם בזלזול, לא תהא משמעותית בשבילם". נעמדתי בזהירות. נאנק בלב מכאב. והשבתי לו עם קול רגוע ושלו. מחושב.

"יכולת למנוע זאת. יש דרכים עוקפות. וסלח לי אבל בן דודי קרוב אליי מכדי שאני יעביר על כך". פניו עדיין היו מאשימות. והסבלנות שלי לעומת זאת, אבדה אט אט. 

"או." הוצאתי גיחוך מריר. וחייכתי חיוך עצוב. "אז זאת הבעיה. פגענו בבן דוד שלך?. בשר מבשרך. ומה אנחנו?". הבטתי אליו עם עיניים תובעות. זועמות.

עצובות.

"מה אנחנו בשבילך? סתם חברים? אתה לא מנסה מקשיב לנו ומאמין כמו כבשה למה שהוא אומר לך!". טוב. אם כבר אבדתי סבלנות. אז... עד הסוף. קדימה. "אנחנו החברים לקבוצה שלך! מהתיכון שלך! לעזאזל!". 

הדי צעקתי נשמעו ברחבי האולם שנעשה שקט.נשמתי ונשפתי אוויר מכעס ומאנרגיות שהוצאתי מהיכן שהוא. לקחתי נשימה מנסה להרגיע את עצמי. כל אותו הזמן לא מנתק קשר עין מטאהיונג שפניו המאשימות נפלו סוף כל סוף מפניו הגאות.

שיפלו. כן! כי זה ממש לא מה שהגיע לי כשקבלתי אגרוף בראש! ציפיתי לאמפטייה.לרגש! לעזאזל!

"חבר שלך". הצבעתי לעבר סיונגהיון. והבטתי הפעם על אותו בן דוד. "לא קיבל מכה אחת אז אתה יכול להרגע. הוא חי." הפטרתי בבוז. "אתה לא צריך לדאוג". גיחכתי במרירות. עדיין לא מביט בטאהיונג. "הוא בסדר. הוא...לא כואב לו." אמרתי בקול קר.

כי כואב לי. לי! לא לבן דוד שלו! לי! וזה לא אכפת לו! הוא דואג וממשיך רק לכעוס עליי! להאשים אותי! לא מעניין אותו הדם שיוצא ממני! הוא... הוא...

"ואם כל כך אכפת לך מחברי קבוצה אחרים אז אולי תלך אליהם?". עיני הסתובבו אליו. יורות גיצי אש. רותחות מאש שהדלקתי בכל שנייה רק על ידי מחשבה מועטת.

"כנראה שאני באמת אעדיף ללכת אל חברים שלא רק יודעים לצעוק עליי ולזלזל בי אלא גם להעריך אותי!".  הוא צעק עליי כתשובה. ואני רק הבטתי בו בעיניים המומות. סמוקות ממבוכה ואי נעימות על כך שפגע בי לפני כולם במילים בוטות כל כך.

זלזול?. הערכה. ?

אני האדם שכל כך מעריך אותך... האדם שלא חושב לרגע לזלזל בך... אני מתאמץ ועושה כל כך הרבה בשבילך.. עשיתי כל כך המון בשבילך.. כבר שכחת את היום בו טיילנו כשאני נותן לך לשתוק ולא לומר מילה?, וכל זאת למרות שהרגשתי לא נעים.. אבל זה היה שווה... כי אתה כן הרגשת נעים... ואתה...

בלעתי את רוקי. היישרתי אליו את עיני המצועפות שלא הסתרתי ממנו ואמרתי לו עם גרוני החנוק ביציבות-

"אז תלך..." אך קולי בכל זאת רעד...

לא חיכיתי לראות את תגובתו. הסתובבתי אחורה ופרצתי בריצה מהמקום. עובר את דלת האולם ונכנס לאחת המלתחות העמוקות שבאחד החדרים. רגע לא עבר מסגירת הדלת בחוזקה וקרסתי על הרצפה, פורץ בבכי מר.

שעון על הקיר. דמעותיי זלגו עליי יחד עם הדם שלא הפסיק לנזול ממצחי. כאב לי הלב בעוצמות שלא חשבתי שאפשר שיכאב כך. צעקתי עליו. הטחתי בו מילים קשות שהוא לא ציפה לכך ממני. מאדם שתמיד הראה לו צד רגוע ומעודד.

בכיתי לא על כך שפגע בי. שצעק עליי. שלא האמין בי. כן. אולי מעט.

ולמרות כל זאת...

הלב שלי בוכה יותר על כך שאולי איבדתי אותו..